הסקרים האחרונים, המנבאים עלייה לכחול לבן, עלייה מינורית לישראל ביתנו ויציבות לליכוד, מעידים כי משחק ההאשמות שהפוליטיקאים והפרשנים כל כך נהנים לעסוק בו אינו משפיע כהוא זה על עמדות הציבור. מסתבר שנתניהו, גנץ וליברמן, שנראים כאחראים העיקריים להליכה לבחירות השלישיות, אינם ניזוקים פוליטית, ואילו נקיי הכפיים אינם מרוויחים ולו מנדט אחד.

כנראה שבניגוד לפרשניו, הציבור אינו רואה בבחירות מועד ג' אסון לאומי וקץ הדמוקרטיה. להפך - באין הסכמה, בדמוקרטיה פונים שוב אל הריבון, ומחכים שהוא יאמר את דברו בקלפי. זו מהותה של השיטה: קבלת עמדות הציבור בבחירות, במאמץ להשיג הכרעה. 
 
עניין נוסף שמקטרגי מועד ג' צריכים להשיב עליו הוא מה בעצם הפתרון המוצע על ידם למצב שנוצר? האם מפלגות צריכות לחזור בהן מהתחייבויותיהן לבוחר ערב הבחירות? האם זהו אקט יותר דמוקרטי לטעמם? האם לא היה מקום לשבח את המעשה הדמוקרטי הערכי של עמיר פרץ, למשל, שלא נכנע לפיתויים של רוטציה (שאגב, לדעתי לעולם לא הייתה מתממשת) ועמד בהתחייבותו שלא לנהל משא ומתן על ישיבה בממשלה תחת מי שהוגשו נגדו כתבי אישום?

ונניח שפרץ היה מועל באמון בוחריו ומכהן ברוטציה כראש ממשלה. האם זו הייתה דמוקרטיה בעיני פרשנינו - שנציג מפלגה של שישה מנדטים יכהן כראש ממשלה כי ניצל הזדמנות פוליטית וחשש של ראש ממשלה מהעמדה לדין? האם יריקה של כחול לבן בפניהם של מאות אלפי בוחריהם, כאשר מצע הבחירות שלהם כלל למעשה שלוש מילים בלבד - רק לא ביבי - הייתה דמוקרטיה במיטבה?

אם ליברמן היה מחליט ללבוש שטריימל ולאשר את המשך השתמטותם של ספק אברכים משירות בצה"ל, הוא היה מציל את הדמוקרטיה? ואם הליכוד, שמשוכנעת בחפותו של נתניהו, הייתה מקריבה אותו אף על פי שנבחר כדין ומחליפה אותו, כי כך הוחלט במפלגה אחרת - זו הייתה דמוקרטיה?
 
דמוקרטיה, כבר אמרו חכמים לפניי, היא שלטון העם על ידי העם למען העם. ובאין הכרעה, חוזרים לעם כדי לשאול את פיו, בתקווה שיכריע. ומשלא יכריע, הרי האמירה שכל אומה מקבלת את השלטון שלה היא ראויה תתממש גם אצלנו.