בלא מעט צער ואכזבה קראתי את הראיון שערך אייל לוי עם ראש לשכת עורכי הדין לשעבר, עו"ד דרור חוטר־ישי, ב"מעריב המוסף" (13.12.19). בתקופה שבה כיהן חוטר־ישי כראש לשכת עורכי הדין, כיהנתי בתפקיד יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת. היו בינינו יחסי עבודה טובים וככל שהדבר נוגע לעבודת הכנסת, הוא ייצג באפקטיביות וענייניות את לשכת עורכי הדין. אך מהראיון למדתי שחוטר־ישי נושא מטען של תחושת רדיפה, כאילו מערכת המשפט ונשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, התנכלו לו.
לא אתייחס לנושא, שכן אין אני מכירו עובדתית. אבל גברה אכזבתי על שראש לשכת עורכי הדין לשעבר מציג את "המהפכה החוקתית" כאילו ברק כונן אותה כחלק מתוכנית אב לכרסם בשלטון נבחרי העם, בדרך של העברת השליטה למערכת המשפט. הייתי מצפה מידידי לשעבר שיעשה ההפך. ירים על נס את ההישג החוקתי של העברת שני חוקי היסוד של זכויות האדם - חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו" וחוק יסוד "חופש העיסוק". שני חוקים אלה הם מגילת זכויות האדם זוטא של מדינת ישראל; ומי שהגה וכונן אותם לא היה ברק, אלא הכנסת.
בתוקף תפקידי כיו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט בשנת 1992, בשיתוף פעולה עם אמנון רובינשטיין ובסיוע שר המשפטים דן מרידור, הרב יצחק לוי, דוד ליבאי, משה שחל, ראובן ריבלין, שולמית אלוני ומרדכי וירשובסקי, הצלחנו להעביר חוקי יסוד אלה לאחר 44 שנה של ניסיונות כושלים. קודם תחילת החקיקה ובכל מהלכה לא שוחחתי עם ברק בעניין זה אפילו פעם אחת. שיחות בינינו התקיימו רק לאחר שהחוקים הועברו.
אכן, ברק הוא שהעניק לשני חוקי היסוד את מטבע "המהפכה החוקתית", במהלך פסיקה בעניין בנק המזרחי, אבל יוזמת החקיקה לא הייתה שלו. את המתווה לחוקי היסוד קבע כבר בשנת 1952 מנהיג תנועת החרות מנחם בגין באומרו: "חייב העם, אם הוא בוחר בחירות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים".
בינואר 1964 הניח ח"כ הנס קלינגהופר את הצעת "מגילת הזכויות של האדם".
בשלב מאוחר יותר, חבר תנועת החרות, שופט בית המשפט העליון בדימוס בנימין הלוי, השקיע כחבר כנסת עבודת ענק בהעברת חוק יסוד "זכויות האדם והאזרח". ח"כים רובינשטיין ואלוני הגישו אף הם הצעות חוק שנועדו לעגן את זכויות היסוד של הפרט. בשנת 1989 הכין שר המשפטים מרידור את הצעת חוק היסוד "זכויות האדם". כל היוזמות האלה, הפרושות על פני שנים, מעידות על כמיהה נמשכת, היסטורית, של כנסת ישראל לעצב במסגרת חוקי היסוד את מגילת זכויות האדם, כפי שמקובל כמעט בכל מדינות העולם.
בשלב מאוחר יותר, חבר תנועת החרות, שופט בית המשפט העליון בדימוס בנימין הלוי, השקיע כחבר כנסת עבודת ענק בהעברת חוק יסוד "זכויות האדם והאזרח". ח"כים רובינשטיין ואלוני הגישו אף הם הצעות חוק שנועדו לעגן את זכויות היסוד של הפרט. בשנת 1989 הכין שר המשפטים מרידור את הצעת חוק היסוד "זכויות האדם". כל היוזמות האלה, הפרושות על פני שנים, מעידות על כמיהה נמשכת, היסטורית, של כנסת ישראל לעצב במסגרת חוקי היסוד את מגילת זכויות האדם, כפי שמקובל כמעט בכל מדינות העולם.
רק בשנת 1992 הצלחתי לנווט את העברתם של החוקים, שלא זכו לתשומת לב רבה עד אשר ברק נתן להם בפסק דינו את השם "המהפכה החוקתית”. אני מתקשה להבין איך אפשר להציג את כמיהתה ההיסטורית של הכנסת לעצב את חוקי היסוד של האדם כפעולה שנועדה להעביר כוח שלטוני מהרשויות הנבחרות למערכת המשפט. הרי כל משפטן בעל השכלה בסיסית חייב להבין שאין משמעות לחקיקה, אם לא מעניקים למערכת המשפט את כוח הביקורת השיפוטית.
אין פה עיקרון ישראלי חדש, אלא אימוץ של עיקרון הקיים בכל מדינות המערב ובכל המדינות שבמסגרת החוקה שלהן יש גם את פרק מגילת זכויות האדם. בהיעדר ביקורת שיפוטית, הופכות זכויות היסוד ללא יותר ממסמך בעל ערך דקלרטיבי. הכנסת אינה הריבון. כלל הציבור הוא הריבון. הכנסת היא נציגת הריבון. וכשהריבון בוחר את חברי הכנסת אין הוא נותן להם את הכוח לשלול ממנו את זכויות היסוד שלו. פגיעה בזכויות אלה תיתכן רק כאשר קיים באמת אינטרס לאומי כבד משקל, המצדיק זאת.
הייתי מצפה מראש לשכת עורכי הדין לשעבר, בוודאי אחד מהמשפטנים הטובים שיש לנו, שיידע להציג חוקים אלה באור החוקתי הנכון, ולא כחלק מביקורת על ברק.