“כשאדם כותב על השואה הוא לא כותב את המילים, הוא נלחם במילים, מפני שאין מילים לתאר את מה שהרגישו הקורבנות כאשר המוות היה נורמה, והחיים היו נס” (שמעון פרס ז”ל, נשיא מדינת ישראל התשיעי). 

כמעט מדי יום אנו נחשפים לאסונות שנגרמים על ידי בני המין האנושי. הנטייה הטבעית שלנו כבני אדם היא לנסות ולהושיט יד כדי לסייע, אבל משהו גורם לנו להרגיש כי האירוע גדול מאיתנו, ועדיף להסתפק בתחושת הגועל מהמעשה ולשתוק. כתגובה מיידית אנו מעבירים ערוץ בממיר, גולשים לאתר אחר או נכנסים לאפליקציה שונה, ובטוחים שהזוועה פסה מהעולם, כי מה שלא רואים לא קיים. 

ברוכים הבאים: זוהי שתיקתו של העולם בהווה וגם בעבר. פעם בפולין הארורה היו המקומיים מביטים מבעד לחלון במבט חטוף ומסתירים את העיניים מלראות את הזוועות, והיום העולם כולו עומד דומם מול זוועות יומיומית שמתרחשות, וקולנו נדם. פעם התחבאו מאחורי החלון, ואילו היום מאחורי המסך.

משולש הסבל מורכב משלושה קודקודים: קורבן־פוגע־עומד מהצד. ברגע שאחד משלושת אלה ייעלם, כל משולש הסבל יתפרק. אני מלווה בני ובנות נוער מזה 11 שנה במסעות לפולין, שדרכם אנו מקיימים דיון מעמיק על התובנות מאותם מאורעות. בביקור במחנה ההשמדה בלז’ץ אמרתי לתלמידים שלי שיקשיבו לשקט במקום, כמה הוא מוזר. 434,508 יהודים נספו שם, מוות בלתי נתפס, והשקט מצמרר. אבל השקט הזה היה גם אז. זה שקט שצועק הצילו. 

השקט הזה מעלה שתי מסקנות חשובות: האחת היא שאסור לתת לשקט הזה לנצח אותנו. כשנראה אדם סובל, איש חלש מדוכא, ילד שסובל מהחברים שלו, אדם שעובר שיימינג, אסור לשתוק וחובה לסייע לחלש ולהילחם למענו. בשום אופן אין להיכנע לשקט המתעתע. יש להגיב ולא להיות חלק ממשולש הסבל. בואו נחליט שכחברה עלינו לשבור את המשולש כי אחרת תהיינה עוד שואות גדולות ועוד שואות קטנות, כי אחרת הסבל האנושי פשוט לא ייגמר לעולם. המסקנה השנייה היא שדווקא בשקט כזה חשוב לזכור את אהבת המשפחה שמקיפה כל אחד מאיתנו.

כשמגדלי התאומים קרסו בארצות הברית ב־2001, מצאו שלמעלה מ־75% מההודעות ששלחו אותם אנשים שראו את המוות מול העיניים, היו מסרים של אהבה ולא של ריב. כ־80% מקורבנות הפיגוע, שידעו שעוד כמה דקות הם עומדים למות, רצו להיפרד מהעולם במסר של שלום ואהבה ולא של מלחמה. אז בואו נגיד להורים שלנו לפחות עוד פעם ביום שאנו אוהבים אותם, אין לנו מושג כמה נעשה אותם מאושרים, בואו ניתן אהבה לאחים ולאחיות שלנו כי בסוף הם יהיו שם עבורנו כשההורים ילכו לעולמם, בואו נחבק את החברים שלנו, הם אלו שמוסיפים תבלין מיוחד לחיים שלנו, ונזכור שאויב האהבה הוא המובן מאליו. 

לשתי מסקנות אלו יש להוסיף את ה”כפתור” שישתק את השואה הבאה, והוא החינוך. רק חינוך ימנע שואה. חינוך לכבד את האחר, לכבד את הערכים האוניברסליים, לקיים את המצוות שבין אדם לחברו, להקשיב ללב שלנו ולא לציית באופן עיוור. כאיש חינוך אני רוצה לשמור על אופטימיות. יהיה זכר הקורבנות צרור בצרור החיים. 

הכותב הוא מנהל תיכון רועי קריב