לא דיווחו עליה בכותרות בחדשות הבוקר. איזו סיטואציה אכזרית. אישה אחרי לידה, ששמעה בוודאי מאות אזעקות בעבר, ועכשיו נמצאת בתקופה הכי רגישה והכי פגיעה בחיים שלה, נאלצת לרוץ מבוהלת לממ"ד והתינוקת נשמטת מידיה.
ואיך נוכל לאחל לה: תגדלי אותה בנחת? וכיצד נוכל לחזק את רוחה? ואיך נוכל להסביר את ההתעלמות של המדינה מהחיים של האמא הצעירה? כל כך הרבה אמהות, שהן כמו כל האמהות בכל מקום בארץ, חוות במובנים רבים אמהות שונה. מורכבת הרבה יותר. אמא היא לא עניין גיאוגרפי. גם אנחנו רוצות להגן על הילדים שלנו.
אלוהים מרחם על ילדי תל אביב, פחות מזה על ילדי אשקלון. ועל ילדי שדרות - לא ירחם. ישאירם לבדם מול אימת הטילים והנפץ. בשדות הקרב, בלילות של הפגזות, במערב הנגב, תולים עיניים באם או באב, עייפים ומיואשים. מעלים חיוך מעושה על פניהם ומשקרים שעכשיו הכל בסדר.
והילדים, אוזניהם כרויות כחיית השדה, למנוע של מזגן, לדלת נטרקת, לקצב פעימות הלב של הוריהם - הוא תמיד מסגיר את מה שהפנים מנסות להסתיר. ילדים בלי הגנה, מציירים בדמיונם את האסון מעבר לפינה.
בפגישות אישיות בחדרים ממוזגים, בחסות המדינה, במבטים מלומדים, נפרוט את הלב הרועד, הדופק המואץ והעיניים הפעורות למילים כמו סימפטומים, דחק וחרדה. ולא נספיק להביט אל השמיים הקשים ולשאול היכן מידת החסד והרחמים ומה יהיה על הילדים.
הכותבת היא תושבת אור הנר וחברה בתנועת "קול האמהות - למען שקט בדרום.