היועץ המשפטי לממשלה מאבד גובה. שתי הבעיטות שהוא ספג בימים האחרונים כבר השאירו את רישומיהן עליו. את הראשונה הוא קיבל מאמיר אוחנה. שר המשפטים לא קיבל את הצעותיו ומינה לתפקיד ממלא מקום פרקליט המדינה את מי שהוא מצא לנכון. אביחי מנדלבליט בלע את הגלולה. קצרה ידו מלהושיע. הוא לא קיבל את מי שהוא רצה לראות בתפקיד. זה היה הפסד צורב, אבל עדיין בגדר נסבל.
אבל מה שקרה לאחר מכן כבר היה הרבה יותר מסתם כישלון. ועדת הכנסת שהוקמה, למעשה, כדי לדון בבקשת החסינות של ראש הממשלה, התכנסה לשם דיון בבקשתו של ח"כ חיים כץ לחסינות. מנדלבליט הופיע באופן אישי בדיונים וביקש לשכנע את חברי הכנסת שהוא לא טעה בכך שהגיש כתב אישום נגד חבר כנסת בגין מעשה שלכאורה נעשה במסגרת תפקידו. ח"כ כץ קידם לכאורה הצעת חוק שהייתה אמורה להיטיב עם גורם המקורב אליו; אבל לא רק עמו, אלא עם עוד רבים אחרים בציבור.
מנדלבליט שגה, ללא ספק, שכן החסינות שמוקנית לחבר כנסת במקרה כזה היא חסינות מהותית, ולא דיונית. הוא גם נכשל בכך שבחר להתעלם מחברי כנסת שהיו מעורבים, על פי הנטען, בחוק “ישראל היום”, תוך שיתוף פעולה עם הגורם המעוניין בחקיקה, תמורת מה שנראה כטובות הנאה שהיו גלויות לעין כל, בדמות פרסומים מפנקים במיוחד. לכך קוראים אכיפה בררנית – ועל זה, בין השאר, מדבר החוק.
מנדלבליט הזחוח, לטעמי הרבה יותר מן הראוי למי שעומד בראש מערכת אכיפת החוק, התנהג בעניין זה כפיל בחנות חרסינה, וההצבעה הצפויה במליאת הכנסת אינה מבשרת לו טובות. אם הוא מצפה שבית המשפט העליון יחלץ אותו, אז הוא טועה. אין סיכוי שחסינותו של כץ תבוטל.
אולם בכך לא תמו צרותיו של מי שהחליט, לעניות דעתי, שעמדותיו עדיפות על אלה של נבחרי הציבור. הגשת כתב האישום נגד בנימין נתניהו, בעוד הלה שוהה בוושינגטון, שעות אחדות לפני עלייתו על הבמה ביחד עם נשיא ארצות הברית בנוכחות שרי חוץ ערבים ובכירים אחרים, נראתה רע. היא הציבה אותו, בעיניי, כשחקן פוליטי לכל דבר. בהמשך כבר התברר שעו"ד ליאת בן ארי נאלצה לבקש מבית המשפט ארכה של 45 ימים לשם הגשת תעודות חיסיון שצריכות היו להיות מוגשות ביחד עם כתב האישום.
זה נראה כאילו מישהו מתכוון להסתיר מעיני הציבור חלקים חשובים בחומר הראיות. אין סיכוי שזה יקרה. ראשית, מפני שלא יימצא שר שיסכים לחתום על תעודת חיסיון מהסוג הזה; ושנית, משום שהציבור יתחיל לשאול שאלות. ממילא כבר נקעה נפשם של רבים מצווי איסור הפרסום שנועדו להסתיר עובדות שיכולות לשפוך אור על פרשיות מאוסות. אחת מהן נוגעת למנדלבליט עצמו. יש קלטות משיחות שלו עם גבי אשכנזי, אז הרמטכ”ל, בפרשת הרפז. לפי שעה הן אסורות בפרסום.
אבל מה שמכניס, להערכתי, את מנדלבליט לפרוזדור צר מאוד הוא מה שקרה בפרשת מינויה לכאורה של השופטת אתי כרייף. זה נראה כאילו יש נטייה להפלות בין המעורבים בפרשה: בעוד שאפי נוה, שנוא נפשה של המערכת המשפטית, נחקר באזהרה, והוא צפוי לעמוד לדין בכפוף לשימוע; משה כחלון, שבו ביקשו במשרדי פרקליט המדינה לנהוג כבאתרוג יקר מפז, יצא פטור אפילו מחקירה. לשניהם, על פי הנטען, הייתה מערכת יחסים כלשהי עם המועמדת לשפיטה. באחד מהם לא נגעו.
כך או אחרת, להתרשמותי, מנדלבליט מתחיל להיראות כבלון שיצא ממנו קצת מהאוויר, ולא ירחק היום ובו טיעוניו יישמעו כמו אזעקות שווא.