1. לממשלות בכלל, ולממשלת ישראל בפרט, יש הרבה סמכויות והרבה כוח. יש להן גם מגבלה אחת מהותית: החובה לפעול במסגרת החוק. כאשר הן לא פועלות כך, הן נתונות לביקורת של בית המשפט, אשר מבטל החלטות לא חוקיות.

בשבוע שעבר, בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, ואולי אפילו תוך התעלמות בוטה מחוות דעתו המשפטית, החליטה הממשלה לקבל שתי החלטות. הראשונה עוסקת בהקמת ועדת בדיקה ממשלתית בראשות שופט לבחינת עבודת המחלקה לחקירות שוטרים והגוף המפקח עליה - הפרקליטות.

ההחלטה השנייה עוסקת בהבאתם ארצה של 400 מחברי קהילת הפלשמורה מאתיופיה, לא מכוח חוק השבות אלא מכוח חוק הכניסה לישראל. יש הטוענים שמדובר בתמורה שניתנה על ידי הליכוד לחבר הכנסת גדי יברקן על מנת שיערוק למפלגה מסיעת כחול לבן.

על פי היועמ"ש, הן אינן החלטות חוקיות. ראשית, משום שמדובר בממשלת מעבר, ושנית, משום שנראה שמטרתן היא קידום אג'נדה פוליטית מפלגתית לקראת הבחירות. לטענת מנדלבליט, לא היה באמת צורך שלטוני לקבל את ההחלטות הללו, והן היו יכולות להידחות עד לאחר הבחירות.

החוק אומנם אינו מכיר במושג "ממשלת מעבר", אך בפסיקה ובהנחיות של היועמ"ש, המהוות מורה נבוכים לממשלות ישראל, נאמר בפירוש שבתקופת ממשלת מעבר, שמושלת לא מכוח בחירות דמוקרטיות אלא מתוך עקרון רציפות השלטון, אין לבצע אלא את מה שהכרחי ויש לנהוג בצמצום ובעיקר בריסון.

מעמדו של היועמ"ש וחוות דעתו המשפטיות עדיין לא הוסדרו בחוק, אף על פי שקיימת המלצה לעשות כך כבר שנים רבות. ההמלצה האחרונה בנושא הייתה של ועדות מומחים בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, אך הממשלה הנוכחית, כמו קודמותיה, מתמהמהת בעניין זה.

ב־1962, בעקבות מחלוקות גדולות שפרצו בין שר המשפטים דב יוסף לבין היועמ"ש גדעון האוזנר, הקימה ממשלתו של דוד בן־גוריון את ועדת השופט אגרנט. בקיץ של אותה שנה הגישה ועדת המשפטנים בראשותו של השופט אגרנט את המלצותיה, וממשלת בן־גוריון אימצה אותן אחת לאחת.

בין היתר היא אימצה כהחלטת ממשלה (לא כחוק) את המלצת הוועדה שעל פיה חוות הדעת של היועמ"ש הן הפרשנות המוסמכת של לשון החוק ורק החלטה אחרת של בית המשפט יכולה לשנות את חוות דעתו. הפסיקה קיבעה את הרעיון שבהיעדר קביעה אחרת של בית המשפט, היועמ"ש הוא שקובע אם החלטות הממשלה הן חוקיות או שאינן חוקיות.

לאחר פרשת "בר־און-חברון", שגרמה לסערה ציבורית, הקים ראש הממשלה בנימין נתניהו ועדת מומחים בראשות השופט מאיר שמגר ובהשתתפות שלושה שרי משפטים לשעבר, על מנת שתבחן פעם נוספת את סוגיית מעמדו ומשקל החלטותיו של היועמ"ש במערכת הממשל הישראלית.

הוועדה אימצה במלואן את מסקנות ועדת אגרנט מ־1962 והוסיפה רבדים משלה, בין היתר היא קבעה את דרכי בחירתו ואת משך כהונתו של היועמ"ש.

ממשלת נתניהו אימצה את החלק הזה מתוך המלצות הוועדה, ועכשיו יש כבר שתי החלטות ממשלה המעניקות ליועמ"ש את הסמכות לבדוק היטב את חוקיות פעולות הממשלה ולקבוע את חוות דעתו בקשר אליהן. אולם כמו קודמותיה, גם ממשלת נתניהו נמנעה מלעגן את ההמלצות בחוק מסיבה לא ברורה.  

קבלת שתי ההחלטות בישיבת הממשלה למרות עמדתו של היועמ"ש היא עוד שלב בהתפוררותו של שלטון החוק בישראל, ומוטב לעצור את ההידרדרות כבר עכשיו, ולו באמצעות בג"ץ.

עתירה שהוגשה השבוע בעניין הקמת ועדת החקירה אמורה להתברר בתחילת השבוע הבא בבג"ץ. עקב עמדתו של היועמ"ש, כנראה בג"ץ יבטל את החלטת הממשלה. או אז ההחלטה תשחק לטובת שרי הליכוד, שימהרו לתקוף את בית המשפט. כך או כך הם מרוויחים - בין שבתקיעת סכין בגבו של היועמ"ש ובין שבהשתלחות בבג"ץ.

2. השבוע נוצרה עוד סערה בכוס מים עם פרסום הקלטות השיחות של גבי אשכנזי ושל אביחי מנדלבליט בזמן שכיהנו כרמטכ"ל וכפרקליט צבאי ראשי. בשיחות נשמע אשכנזי מתלבט אם לפרסם את העובדה שבידיו נמצא המסמך המזויף, שנודע בשם "מסמך הרפז".

לא היה שום דבר חדש בקלטות הללו. הדברים שהתפרסמו היו ידועים לציבור כבר חודשים רבים וגם נבדקו על ידי כל גופי האכיפה למיניהם, החל ממצ"ח והמשטרה וכלה בפרקליטות, היועמ"ש ובג"ץ.

הקשבתי היטב להקלטות, ולדעתי לאשכנזי מגיע צל"ש על ההתבטאויות שלו, כאשר הוא חוזר ואומר כי ישתף פעולה עם כל גופי החקירה, לא ידיח לדבר שקר ולא ישקר בעצמו. מובן מאליו שהעובדה שעבדו על אשכנזי עם המסמך המזויף יוצרת תחושה של מבוכה אצל הרמטכ"ל לשעבר. אבל אצל מי מאיתנו זה לא היה יוצר מבוכה?

אינני מתנגד לחשיפת פרשיות, בעיקר כאלה שיש לציבור עניין בהם. אך נדמה שהפעם זו מהומה רבה על לא מאומה.

גבי אשכנזי, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90גבי אשכנזי, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

3. בראשית השבוע אישרה מליאת הכנסת את בקשת החסינות של ח"כ חיים כץ, שעוד קודם לכן נדונה ואושרה בוועדת הכנסת, כפי שמחייב החוק. מיד לאחר האישור אמר בני גנץ כי הוא מתכוון לשנות את נושא החסינות ולהעביר את ההחלטה בקשר אליה לגוף ציבורי מחוץ לכנסת.

אני חושב שבעניין זה הוא טועה. הכנסת היא שצריכה להמשיך להעניק את החסינות אם חבר כנסת מבקש אותה. אך בהחלט יש מקום לכך שיצומצמו עילות החסינות ותיבדק שאלה אחת על ידי ועדת הכנסת ומליאת הכנסת: האם היועמ"ש שהגיש כתב אישום נגד חבר כנסת פעל ממניעים זרים.

ככל שלא יימצאו מניעים זרים כאלה, כי אז החסינות לעולם לא תאושר. לא בוועדת הכנסת ולא במליאת הכנסת. לח"כים אין כלים מקצועיים להעריך ולבדוק את שיקולי הפרקליטות והיועמ"ש, אך יש להם כישורים ומספיק ידע להעריך אם כתב אישום הוגש מטעמים של שיקולים זרים. בעניינו של חיים כץ, ברור לי שאיש מבין הח"כים לא חשב שכך היה.

ועוד דבר אחד בנוגע לתיקון החוק. כשחבר כנסת מבקש חסינות מהותית, כזו שבאה להגן עליו בגין מעשים שעשה במסגרת תפקידו כחבר כנסת, הוא יצטרך לבקש אותה בבית המשפט במסגרת טענות מקדמיות או לפנות לבג"ץ. ובכל מקרה, אל לבקש אותה מחברי הכנסת, שנוטים לפעול בעניין זה כאיגוד מקצועי ולא כמחוקקים וכמשתתפים בשימוע משפטי.
 
tguvot@maariv.co.il