מערכת המשפט יקרה לכולנו, יקרה מדי מכדי לאפשר לה ליפול קורבן לתמרונים פוליטיים. אלא שלמרבה הצער זהו המצב בשלושת העשורים האחרונים ובעיקר מאז המהפכה החוקתית. בעוד השמאל הלך והגביר את השפעתו על המערכת והתיישב על סיר הבשר, הימין שנרדם בשמירה (עד לעת האחרונה לפחות) זכה בפירורים ולא השכיל לפעול להשבת האיזון בין הרשויות.

כפי שכבר ציין הפרופ’ מנחם מאוטנר, השמאל שהפסיד בזירת הבחירות, העתיק את פעילותו הפוליטית לבית המשפט העליון ולמערכת המשפט. לכן הזעזועים והמאבקים הפוליטיים שאנו עדים להם באחרונה סביב המערכת אינם נובעים מגחמה רגעית, אלא מתוך ההתנגדות הפוליטית לשחרורה של המערכת מלפיתתו של מחנה פוליטי אחד, אשר בסיועה הנדיב של התקשורת נאחז בקרנות המזבח ומסרב להרפות. 

בפרפראזה לאמרתו של המצביא הפרוסי קלאוזביץ אפשר לומר כי לשיטת השמאל המלחמה על מערכת המשפט היא המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים. עדות חיה למגמות האלה היא עתירתה של התנועה לאיכות השלטון לבג”ץ, יום לאחר הבחירות, בבקשה למנוע מהנשיא להטיל על בנימין נתניהו את הרכבת הממשלה.

אמירתו הבעייתית והמדאיגה באחרונה של בני גנץ, שלפיה במצבי מתח יש לשאוף לעליונות המערכת המשפטית, רק מחדדת את חוסר ההבנה הבסיסי בחשיבות העליונה של הפרדת הרשויות ובקיומם של איזונים ובלמים בין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, החיוניים כל כך לתפקודה של דמוקרטיה איתנה.

גם העליהום בפרקליטות על מ”מ פרקליט המדינה דן אלדד והחרמות עליו מעידים כי לא מדובר רק בוויכוח מקצועי אלא בקרב על ההגמוניה. בנסיבות אלה ראוי לשבח את התעקשותו של שר המשפטים אמיר אוחנה, הפועל במשילות להשבת האיזונים הנחוצים.

לכן, אין לראות את אינספור העימותים בעת האחרונה כמאבק נקודתי, כמו למשל על תיקי נתניהו, אלא כעימות בסיסי ועקרוני בין שתי גישות ובין מחנות פוליטיים. למעשה מדובר כאן בעימות עקרוני וארוך שנים בין שתי ציוויליזציות, שיש לו משמעויות משפטיות, פוליטיות, תרבותיות ואף מדיניות. על סדר היום עומדות שאלות עקרוניות, החל בצורך לבחון את שינוי שיטת בחירת השופטים, להשלים את חוק יסוד החקיקה או לחלופין, לחוקק את פסקת ההתגברות ולשקול את פיצול תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה, וכלה בשאלות שיש להן השלכות על חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ואפילו על אופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

 כך למשל, לנוכח קריאת התיגר של תומכי “מדינת כל אזרחיה” על היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי, ולקראת הדיונים הצפויים בבג”ץ על חוק הלאום, חשוב מאוד להגביר את האמון במערכת המשפט ולשאוף שכמה שיותר מאזרחי ישראל אכן ישתכנעו, כי המערכת פועלת מתוך עצמאות מלאה ובלא משוא פנים. 

וכך בשל הטיית המערכת בתחילת שנות ה־90 לצד פוליטי אחד אנחנו מוצאים את עצמנו בעיצומו של קרב בעל השפעה עצומה על כל אורחות חיינו. מי שצריך לנצח בעימות הזה הוא לא מחנה האקטיביסטים ולא הגישה השמרנית, לא השמאל ולא הימין. 

מי שצריך לנצח במאבק הזה היא מערכת המשפט, מי שצריך לנצח בעימות החשוב הזה הם אזרחי ישראל כולם. לכן, בסופו של יום, למרות הדם הרע והשנאות, יש למנוע את התנגשות הציוויליזציות הזו, ואפשר בהחלט לעשות זאת תוך הגעה לפשרה ראויה על אופי השינוי החוקתי הנדרש במערכת המשפט, ומתוך גישה אחראית מכילה וממלכתית.