המפתחות עדיין בידי כחול לבן. לאחר שלושה סיבובי בחירות, מנהיגיה צריכים להפנים את משמעות ההכרעה הדמוקרטית. תמיכת הציבור בליכוד ובבנימין נתניהו לא פחתה, אלא עלתה. כחול לבן גם צריכה לדעת לשלם את המחיר על כך שמסרה לאנשי פרסום לא נבונים להעביר חומר פרסומי מוזר לציבור הרחב, כדוגמת הצעת האלטרנטיבה התמוהה אם להצביע עבור כחול לבן או עבור ארדואן. ארדואן אינו מועמד לבחירות בישראל והתחכמויות שטחיות מסוג זה אינן מרשימות. הן מבלבלות את הציבור. עדיף להעביר מסרים ישירים וברורים.

היום, אין זה משנה מה נאמר במהלך מערכת הבחירות או מה הובטח. האינטרס העליון של ישראל הוא ממשלת אחדות לאומית.  לאחר בחינה מעמיקה וכנה של המצב, כחול לבן צריכה להודיע שהיא מוכנה ללכת למשא ומתן על ממשלת אחדות. שום דבר שאותו תוכל להשיג בישיבה באופוזיציה לא יוכל להשתוות למה שהיא תוכל להשיג אם תצטרף לקואליציה ותזכה במספר תיקים חשובים. לכחול לבן נבחרת בכירה ומוכשרת בעלת ניסיון בטיפול בנושאי ביטחון, ואני משוכנע שראש הממשלה יודע להעריך זאת.

המבנה הקואליציוני ושיטת הממשל הנהוגה בישראל הם כאלה שאפילו אם תוקם ממשלה בתמיכת 61 חברי כנסת, הלחצים של השותפות לקואליציה יגברו והליכוד, גם אם לא תרצה, תיאלץ לשלם מחיר גבוה שלא תואם את השקפת העולם והאינטרסים של מרבית הציבור. היכולת של שר יחיד להשפיע על החיים בישראל עולה על יכולתה של האופוזיציה כולה. מה שקובע אצלנו את קידום האינטרסים של המדינה ואת איכות השלטון זוהי רמת השרים המכהנים, ניסיונם ויכולתם האישית.

הצטרפות לממשלת אחדות אינה תבוסה ואינה כישלון. היו לנו ממשלות אחדות, הבולטות שבהן כיהנו ב־1984 בהסדר של רוטציה בין הליכוד לעבודה, וב־1988 ללא רוטציה בראשות יצחק שמיר. בממשלת האחדות השנייה כיהן שמעון פרס כשר האוצר ויצחק רבין כשר הביטחון. לממשלות האחדות היו הישגים חשובים מאוד. ממשלת 1984 ביצעה את הנסיגה מלבנון וגיבשה את התוכנית הכלכלית לשנת 1985 שהעלתה את הכלכלה על פסי ההבראה. 

אם העולם היום סבור שלישראל כלכלה חזקה, זו תוצאה של תשתית המדיניות הכלכלית שהונחה אז. ממשלת 1988 מנעה את כניעת הליכוד לדרישת המפלגות הדתיות לשנות את ההגדרה של מיהו יהודי, מה שהיה מביא לקרע עם חלק גדול מיהדות העולם.

אני משוכנע שגם ראש הממשלה מבין את החשיבות והיתרונות בממשלת אחדות. קשה לנהל מדינה בקואליציה של 61. הקמת ממשלת אחדות היא הכרח, פרי הכרעה דמוקרטית ותוצאה ישירה של שלושה סיבובי בחירות. כמובן שעל מנת למנוע חתרנות פנימית, כפי שאירע בעבר, חייב להיות הסכם שאם נופלת ממשלת האחדות אף צד לא מנסה להקים ממשלה במקומה אלא הולכים לבחירות. 

ממשלת אחדות יכולה לגאול אותנו מהשיתוק הפוליטי. אפילו אם תצליח הליכוד להקים קואליציה צרה, לא פתרנו את בעיית היסוד של האיום שבבחירות עתידיות והיגררות שוב לשיתוק פוליטי. אחת המשימות הראשונות שממשלת אחדות צריכה לקבל על עצמה היא שינוי שיטת הבחירות.

ניסיון העבר הוכיח שאין אנו מסוגלים לעבור משיטת בחירות יחסית כלל ארצית שחלחלה עמוק למנטליות הישראלית לשיטת בחירות אזורית. על כן מצויות על השולחן כיום שתי הצעות בסיסיות בלבד: הראשונה, חזרה לחוק הבחירה הישירה בצירוף תיקון עקרוני שראש ממשלה הנבחר ישירות על ידי הציבור שהוא הריבון האמיתי אינו זקוק לאמון הכנסת לאחר הקמת ממשלתו. 

והשנייה היא הצעת המכון הישראלי לדמוקרטיה – מי שעומד בראשות המפלגה הגדולה ביותר הוא ראש הממשלה הנבחר. כמובן ששתי הצעות אלה מחייבות ליבון מעמיק והרחבה, אך אלה היסודות.