ערב הבחירות האחרונות, כשהסקרים הצביעו על כך שמפלגות השמאל, העבודה ומרצ, מפרפרות על גבול אחוז החסימה, הודיעה ח”כ אורלי לוי־אבקסיס כי הסמיכה את עמיר פרץ לנהל משא ומתן לאיחוד עם מרצ. את המילה “הסמיכה” הדגישה בהטעמה מיוחדת, שנשמעה כאילו האצילה מסמכותה לפרץ הבכיר ממנה ונתנה אור ירוק לחיבור על כל המשתמע ממנו. אוי לתמימות. בניגוד לדברים שכתבה השבוע בפוסט שבו נתנה גט כריתות לחיבור שהעניק לה מושב בכנסת, איש לא כפה עליה איחוד. אדרבה, היא הצהירה כי לא תהיה לה בעיה לשבת בממשלה הנתמכת מבחוץ בידי חברי כנסת ערבים. לוי־אבקסיס אינה הראשונה להפר הבטחת בחירות, אבל למהלך שלה יש טעם של בגידה אישית־פוליטית וריח עז של אופורטוניזם.
ההתנערות המהירה שלה מהשותפות עם העבודה ומרצ, שעל גבן נבחרה לכנסת, וההתנגדות הנמרצת שלה לממשלת מיעוט בתמיכתם של חברי הרשימה המשותפת, מזכירה את משל העקרב והצפרדע. לוי־אבקסיס עקצה את מפלגת השמאל המאוחדת והחבוטה בלי למצמץ. במשל של קרילוב, שואלת הצפרדע את העקרב: למה עקצת אותי? הרי שנינו נטבע! והעקרב משיב: זה בטבע שלי. מכאן לנמשל. פרץ ספג ביקורת קשה כשהוביל את השותפות עם גשר – מפלגה של אדם אחד, שלבדה לא עברה את אחוז החסימה. בעבור מצביעי העבודה ומרצ, לוי־אבקסיס הייתה נטע זר קשה לעיכול. הם הבינו שטוב לא יצמח מהחיבור עם חברת כנסת ששורשיה בימין, שגדלה בבית ליכודניקי, הייתה חברת כנסת מטעם ישראל ביתנו (שאליה הצטרפה בעיקר מטעמי נוחות וסלידה מפריימריז), פרשה לאחר שליברמן לא שיתף אותה במשא ומתן עם הליכוד ולא מינה אותה לשרה, הקימה מפלגה, נסקה בסקרים והתרסקה בקלפי. למפלגת העבודה היא לא הוסיפה ולו מנדט אחד.
פרץ, משום מה, היה משוכנע שמדובר בגלגל הצלה לעבודה ובסטארט־אפ פוליטי־חברתי שובר שוויון. הוא טעה לאורך כל הדרך כשחשב שעסקת החבילה עם גשר תמשוך אנשי ימין. המצביעים לא נעו בכמויות. להפך. השותפות עם לוי־אבקסיס הרחיקה לא מעט ממצביעי השמאל. את מחיר המיזם הכושל ישלם כעת הגוש כולו. לוי־אבקסיס עשתה סיכול ממוקד אישי לפרץ וחיסלה את הסיכויים הקלושים של גנץ להחליף את האיש המתבצר בבלפור.
אפשר שלא עמדה בלחץ מימין, אולי תכננה את המהלך מראש. כך או כך, היא מצטרפת לרשימה הארוכה והלא מפוארת של עריקים פוליטיים שטעו לחשוב שהמושב בכנסת רשום על שמם בטאבו. מרצ ופרץ צריכים לתבוע ממנה להחזיר את המנדט. זה כנראה לא יקרה, ולכן, אפשר רק להצטער על כך שהציבור הפסיד את אילן גילאון, מקום שמיני ברשימת העבודה־גשר־מרצ, חבר כנסת חרוץ, ערכי, חברתי, אידיאולוגי, ובעיקר בן אדם.
המסקנה של השמאל צריכה להיות אחת. עליו להפסיק לגמגם ולהתנצל על תפיסת עולמו ובאותה הזדמנות להפנים שאין שום טעם במאמציו להתחפש לימין “רך” באמצעות סיפוח של אנשי ימין מובהקים כמו לוי־אבקסיס או כמו הצמד האוזר־הנדל שנקלעו לאזור החיוג של כחול לבן רק בשל הטינה לנתניהו וההכרה בסכנה הנשקפת ממנו לערכי הדמוקרטיה. על ראשי המחנה להודות שטעו כשנגררו אחרי הקמפיין המסית והגזעני של הליכוד, לייצר בסיס לשיתוף פעולה מוסכם עם חברי הרשימה המשותפת ולהסתער על היעד, ממשלת כל אזרחיה, ולא, הם יגלו שנתניהו הקדים אותם בכמה צעדים, בדרכו לראשות הממשלה עם שלושה כתבי אישום או למערכת בחירות רביעית.