הצפת המידע בתקשורת עלולה להדאיג כל אדם. אבל בתוך ההמולה, קשישים רבים, וביניהם ניצולי השואה, אינם מצליחים תמיד לקבל את המידע שלו הם זקוקים. העדר הנגישות, אי־הבנת המצב, ולעיתים גם מחסור במערכת תמיכה מספקת עלולים להותיר את הקשיש מבולבל וחשוף.
מניסיוננו בתוכנית הלאומית למיצוי זכויותיהם של ניצולי השואה, גילינו שהדבר החשוב ביותר לתקשורת עם קשישים הוא הקשר האישי והאנושי. קשר זה מסייע לבניית האמון מצד הקשיש במערכת הממשלתית, ומצד שני, גם מסייע לנו בהבנת צרכיו. אנחנו משתדלים לפנות לכל ניצול וניצולה ולייצר קשר אישי בכל רמה אפשרית, כולל באמצעות ביקורי בית. ואכן, עד היום ביצענו 53 אלף ביקורים, ואנו משתדלים לשמור על קשר, בטלפונים ובמכתבים, עם כלל הניצולים.
בנוסף, במסגרת הקשר האישי אנו יכולים לזהות צרכים מיוחדים, לא רק כלכליים, אלא גם במישורים אחרים: רפואיים וחברתיים. זה כולל התאמת מתנדב חברתי קבוע לצורך הפגת בדידות, טיפול נפשי אישי או קבוצתי ואפשרויות נוספות המוצעות בכל אינטראקציה.
התקשור הספציפי מסייע לקשישים להבין טוב יותר את מגוון האפשרויות העומדות בפניהם ובנוסף, כאמור, עוזר להפיג את החששות מהתמודדות עם משרד ממשלתי.
מגיפת הקורונה מציבה בפני האוכלוסייה המבוגרת אתגרים חדשים. לטובת ההורים והסבים שלנו, אנחנו חייבים לתווך בין בליל המידע שנשמע מכל עבר ולהביא אותו אליהם בצורה אישית, יצירתית וברורה.
הכותבת היא מנהלת הרשות לזכויות ניצולי השואה במשרד האוצר