הידע שהצטבר בניהול מערכות צבאיות עשוי לסייע בהתמודדות עם הקורונה. יתכן שמערכת הבריאות הגיעה לאירוע הקורונה תחת הקונספציה שהסגר המוחלט הוא המענה לאיום, ולכן חתרה לסגר מבלי לבצע תחילה בדיקות נרחבות באוכלוסייה. והרי תחת אסטרטגיית סגר, המידע שייאסף בבדיקות אינו משנה החלטות אסטרטגיות. מערכת הבריאות מתנגדת לעריכת בדיקות נרחבות מאחר והיא חוששת מההתנהגות העתידית של מי שימצא בבדיקה שלילי (לא חולה). מערכת הבריאות מסתכלת על המדינה כמקשה אחת, וכך נוצר פוטנציאל להטלת מגבלות מופרזות על המשק.

אך ייתכן שקיימות אסטרטגיות אחרות למלחמה בקורונה, שמחירן למשק נמוך יותר. יתרה מזאת, ניהול מערכה נעשה תמיד תחת אילוצים, אך מערכת הבריאות לא ניסתה לפתח אסטרטגיה שמגובשת תחת אילוץ של אי סגירת המשק. ואכן, האמצעים שהממשלה הטילה ובוחנת עלולים ליצור כדור שלג כלכלי שאת מחירו הסופי קשה להעריך. גל פשיטות רגל עלול לאיים על יציבות המערכת הפיננסית. הממשלה תיאלץ להצילה, והעלות תהיה אסטרונומית. זאת, כשהטלת מסים חדשים היא הפעולה ההפוכה מזו הנדרשת בעת הנסיון להניע מחדש את המשק.

לכן, יתכן שלצד הסגר יש לבחון שתי אסטרטגיות חלופיות: “חיים בנוכחות” ו”מבצעים מוגבלים”. “חיים בנוכחות” הקורונה משמעם הטלת מגבלות שונות, אך כאלה שאינן משתקות את המשק. יש לבצע בדיקות נרחבות, שיעודן להילחם במחלה באופן מערכתי (ולא רק לאמת את הימצאות המחלה אצל חולים ספציפיים), ולאפשר שימור רמת פעילות כלכלית מסוימת. “חיים בנוכחות” יכולים לכלול שחרור חלקי ממגבלות של אוכלוסייה שכבר נחשפה לווירוס ופיתחה נוגדנים טבעיים, ואולי אף של אוכלוסיות שבסיכון נמוך. השחרור החלקי ייעשה באופן הדרגתי, תחת בקרה ומשמעת בדיקות יומיות, וכך לזהות נשאים מוקדם ואף להחזיר את המגבלות במקרה הצורך. “מבצעים מוגבלים” משמעם סגרים נקודתיים ואמצעים דרסטיים אחרים, אך מבוססי מידע קונקרטי המוטלים על מוקדי התפרצות של המחלה, גיאוגרפית או דמוגרפית. יתכן שלא נכון להתייחס לישראל כמקשה אחת, ואין לקבוע מדיניות כלל-ארצית על סמך התחלואה באזורים ספציפיים.

מספר מדינות, הסמוכות לסין דווקא, כמו יפן, סינגפור וקוריאה, נמנעו מהטלת סגר כללי ובחרו באסטרטגיות כאלו. מערכים לא חיוניים כמו בידור, מסעדות ובתי ספר נסגרו, ואוכלוסיות סיכון בודדו, אך מערכות הממשל והמשק המשיכו לעבוד (תחת “משמעת מבצעית” של התגוננות מפני המחלה). יפן אמצה את שיטת ה”אשכולות”, וכשאותר מוקד של המחלה הוטל סגר מקומי על השכונה הרלוונטית. בקוריאה ירד מספר המקרים החדשים לטווח יציב ונשלט של כ־100 ביום. מציאות זו מאפשרת להפעיל את מרבית המשק במודל של “חיים בנוכחות”.

קשה לנתח את הישימות של האסטרטגיות החלופיות בשל מחסור במידע, ובעיקר באשר להיקף האוכלוסייה שכבר נחשפה לווירוס וכבר פיתחה נוגדנים טבעיים, באשר ליחס שבין מספר הנשאים ומספר החולים, ומידע מהימן באשר לאחוז התמותה – כשהסיבה העיקרית הייתה הקורונה ולא מחלות רקע אחרות. לכן, בטרם קבלת החלטות דרסטיות, חיוני לערוך בדיקות נרחבות למקסימום אוכלוסייה.

מערכת הבריאות מונעת מדיניות של בדיקות נרחבות (ואף התנגדה לבדיקות שערך לצוות הרפואי פרופ’ רוטשטיין) מאחר והיא רואה בהן איום על מדיניות הסגר. בדומה למלחמות העבר, המשבר מנוהל מתוך קונספציה, שרואה בבדיקה כלי רפואי לאבחון ולא כלי עזר לקבלת החלטות בין חלופות אסטרטגיות למלחמה במחלה. בד בבד, יש לקבוע אילוצים לאסטרטגיה הרפואית, ולהישמר מגישה מקסימליסטית שעלולה להמיט הרס כלכלי שאינו בלתי נמנע.

הכותבים הם אלופי משנה במילואים