במקום שבו אין אמון בין בני אדם, דבר לא יעצור את החורבן. גם אם נערום תלי תלים של הסדרים משפטיים וחוקתיים ונפלפל בדקויות ותרחישים משפטיים, אם לא יהיה בינינו שיתוף פעולה בסיסי, אם לא נגלה אחריות לאומית, הדמוקרטיה תקרוס.

מה שאירע בימים האחרונים הוא שבר מדאיג ותקדימי בדמוקרטיה הישראלית. כבר כתבתי כאן לא מזמן על החשש מהתנגשות הציוויליזציות סביב המשבר הפוליטי והחוקתי החריף שבו אנחנו נמצאים, ולדאבוני אכן אירעה התנגשות ראשונה שכזו בין הניצים. גם אם בשני המחנות היריבים חטאו בשטיקים ובטריקים, עדיין, לא היה מקום להתערבותו של בג”ץ בליבת סמכויותיה של הכנסת.

אפשר היה למנוע את העימות הזה בין יו”ר הכנסת יולי אדלשטיין לנשיאת העליון אסתר חיות בהידברות, ומתוך רצון טוב. מובן מאליו שאת החלטותיו של בית המשפט יש לקיים, כי אם לא, נדון עצמנו לאנרכיה. משהוצב בפניו אולטימטום בוטה וחריף, ניסה אדלשטיין להימנע עד כמה שניתן מהתנגשות חזיתית וממהלכים קיצוניים, כאשר לנגד עיניו עמדה מורשתו של מנחם בגין שהעדיף לגלות אחריות ולוותר, ובלבד שלא תפרוץ כאן חלילה מלחמת אחים.

בניגוד למקטרגים, אדלשטיין לא מנע את כיבוד ההחלטה, לא המשיך את ההתקוטטות ולא הרים את נס המלחמה על בית המשפט העליון. הוא בחר ללכת עם צו מצפונו ועם אמונתו כי נפל דבר ביחסים העדינים בין הרשויות והחליט להתפטר, כמו אומר, יש לכבד את החלטת בית המשפט אף שהיא שגויה, ואף שאני מתפטר, איני מונע מהיו”ר הבא לכבדה. בסופו של יום, על אף הביקורת שספג, גם בהחלטתו זו נהג אדלשטיין בממלכתיות.

כסא יו''ר הכנסת ריק לאחר התפטרות אדלשטיין (צילום: עדינה וולמן, דוברות הכנסת)כסא יו''ר הכנסת ריק לאחר התפטרות אדלשטיין (צילום: עדינה וולמן, דוברות הכנסת)

מאז מחטף המהפכה החוקתית, הימין לא השכיל להשיב את האיזונים בין הרשויות, וחשש לפעול, אולי משום ענן אי־הלגיטימיות המופרך שהעמיד מעליו השמאל. כולם יודעים גם בימין וגם בשמאל, כי מאז שבית המשפט העליון לקח לידיו את סמכות הביקורת השיפוטית מבלי שנחקק חוק מתאים, התרחקנו עד מאוד מהרעיון הצרוף של מונטסקייה להפרדת הרשויות, ומן הבלמים והאיזונים שנהגו כאן במשך עשרות שנים.

יתרה מכך, אם נפזר את עשן הדמגוגיה והפוזיציות, נראה כי בעבר – על רקע יוזמותיו של השר יעקב נאמן ז”ל לחקיקת חוק יסוד: החקיקה שיסדיר את האיזונים בין הרשויות – נתגבשה דווקא הסכמה עקרונית על סמכותה של הכנסת לחוקק מחדש חוק שנפסל על ידי בית המשפט, והמחלוקת נותרה רק על מידת הרוב הנדרש.

כעת יש לקוות כי הדרמה הפוליטית שנולדה מתוך ההתנגשות הזו – פירוק כחול לבן והחלטתו האמיצה של גנץ לשים את השיקולים הפוליטיים הצרים בצד ולחבור לנתניהו לממשלת אחדות – תמתן את המשבר הפוליטי והחוקתי החמור שבו אנו מצויים, תסייע לצלוח את המשבר הבריאותי, וגם תטפל בכרסום הפנימי במעמדה של ישראל כמדינת הלאום היהודי.

נקווה שהממשלה החדשה תחזיר ולו במעט את האמון בינינו. לנגד עינינו צריך לעמוד תמיד הלקח ההיסטורי וההשלכות הרות הגורל של אובדן האמון ושנאת החינם שהביאו עלינו בזמנים אחרים את חורבן הבית במרד הגדול ברומאים, ועוד קודם לכן את התפוררותה של ממלכת החשמונאים שהחזיקה מעמד רק 77 שנים.