רינה מצליח עושה זאת שוב. לאחר שהשתלחה בראש הממשלה על טיפולו במשבר הקורונה, היא מצאה יעד חדש לתקיפה - המגזר החרדי. על רקע התחלואה הגבוהה במגזר "סימנה" אותו מצליח והפכה אותו למושא תקיפה תקשורתי, תוך שהיא מעזה לטעון כי רוב רובו של המגזר החרדי עוין את המדינה ואת חוקיה.

באמצעו של משבר הומניטרי חריף, שפוגע באוכלוסייה מוחלשת המתגוררת בצפיפות, מצאה מצליח זמן לסגירת חשבונות עם המגזר החרדי, תוך יצירת הכללות מסוכנות. 

חוט מקשר עובר בין שתי ההשתלחויות הללו - שטחיות שאיננה מבוססת על עובדות, עירוב בין דעות לבין נתונים ויצירת פרובוקציה לשמה כדי להשיג יתרון תודעתי.

מצער לראות, שדווקא בעיתוי דרמטי, בו מתמודדת ישראל יחד עם מדינות רבות מול מגיפה עולמית, מצאה מצליח לנכון לפקפק בכנות כוונותיו ופעולותיו של ראש הממשלה בטיפול במשבר הקורונה וייחסה לו מוטיבציה זרה. האמירה שנתניהו בחר בדרך פעולה קיצונית כדי להסיט את דעת הציבור מענייניו המשפטיים היא מסוכנת ביותר משום שהיא הסתה חמורה המציירת את רה"מ כאיש תחבולות העושה לביתו במקום למדינתו. גם אויביו הפוליטיים המושבעים של רה"מ לא העזו להתבטא כך.

כמעט מיותר לשאול את מצליח על סמך מה היא הגיעה למסקנה הזאת, שעה שהעובדות ומבחן התוצאה מדברים אחרת. הרי ראש הממשלה זוכה לשבחים על דרך התנהלותו, כולל מפי עיתונאים שאינם נמנים על אוהדיו, והתחושה בציבור הרחב היא שיש מי שמנווט את העניינים. 

לכאורה זה לא אמור להפתיע איש, אבל בכל זאת זה מפתיע. אמנם התרגלנו כבר לסגנון הבוטה והתוקפני של מצליח, אבל להחלפת ביקורת עניינית באובססיה אנו מסרבים להתרגל.

ואם הייתה בפיה ביקורת על התנהלותו של ראש הממשלה בהתמודדות מול מגפה עולמית, שמכה ללא הבחנה בעולם כולו, היה מצופה ממנה ללמוד כיצד פעלו ופועלים מנהיגים אחרים בעולם ולבצע השוואות. לו הייתה טורחת לעשות זאת ומציגה - אולי בעזרת מומחים - מודל אחר לתפקוד מדינה והעומד בראשה בזמן חירום, או לחילופין אם היו לה כלים מקצועיים להבין כיצד מגפות ויראליות מתפרצות ומתפשטות ואיך בולמים את קצב ההתפשטות, ולו הייתה פונה למומחים - שכנראה היו מסבירים לה מה שהסבירו לראש הממשלה - אולי הייתה מתיישבת ב"אולפן שישי" עם קצת יותר צניעות, אך עם הרבה יותר אמינות ואומרת את הדברים לגמרי אחרת.

הוא הדין בהתייחסותה המבזה לציבור החרדי. מול מילות הנאצה שלה וההסתמכות שלה על אירועים שהתרחשו לפני 25 שנה, עומדת המציאות. בציבור החרדי יש בשנים האחרונות מגמה ברורה של השתלבות בחברה הישראלית. יותר ויותר גברים חרדים פונים ללימודים גבוהים, משתלבים בהיי-טק ומאמצים את סמכותה של המדינה. יש שינוי אטי והדרגתי בהתנהלות החרדים - הן כלפי עצמם והם כלפי המדינה. זה אולי לא מספיק, אבל הכיוון הוא בהחלט חיובי. אבל אין דבר קל יותר - ואני מרשה לעצמי לומר שפל יותר - מאשר לתקוף את הציבור המוחלש הזה בשעתו הקשה ביותר. אמפתיה? הבנה? התחשבות? כל אלה נעלמו ממצליח. 

וזו אולי בתמצית הבעיה שסובלים ממנה חלקים בתקשורת בישראל. אנשי התקשורת - העיתונאים, העורכים והפרשנים - מציפים את המסכים באוקיינוס של מילים ופרשנויות, כמעט בכל נושא שעולה לדיון, כאשר למרביתם אין את ההשכלה, הידע והכלים שנדרשים לכך וגם לא את הצניעות הנדרשת כאשר דנים בנושאי הרי-גורל. ההפך הוא הנכון. מעמדת יהירות מתנשאת הם מניחים שהם יכולים לומר כל דבר, כי ממילא הציבור בור ונבער (מצליח השתמשה בעבר הלא רחוק במונח "עדר עיוור" כדי לתאר את תומכי נתניהו), ובעצם אפשר להגיד הכל - בין אם נכון, לא נכון, מדויק או לא. אף אחד לא יבוא עימם חשבון. 

אסתר לוצאטו (צילום: יורם רשף)
אסתר לוצאטו (צילום: יורם רשף)

וכאן אני נוגעת בשאלה מהותית: מהו המבחן להצלחה או כישלון של עיתונאי? מהו מחיר הכישלון? היכן האחריות במקרה של כישלון? 

נראה שהתלהמות והתעמרות, כיבוש כותרות בכל מחיר והצהבת התקשורת  אלה הם סממני ההצלחה של התקשורת בעידן הנוכחי. כך נוצרת בהכרח עיתונות שטחית, המונעת מדחפים של שליטה וכוחנות ובעיקר - הניסיון למצוא חן בעיני הברנז'ה, שבה אחידות מחשבתית, כמעט טוטליטרית, מחפה על בורות ושטחיות. 

כעורכת פטנטים וכימאית אני באה מעולם המדע והטכנולוגיה, שם קיימים סטנדרטים אחרים לאיש מקצוע. מדען לא יעז להתבטא בנושא שאינו בתחום התמחותו המובהק. הוא ייחרד לשמו הטוב ולאמינותו לפני שיפרסם מאמר מדעי, או יישא הרצאה בפורום מקצועי. מעל הכל, באקדמיה נהוגה ביקורת עמיתים לפני פרסום מאמר מדעי. מומחים מהתחום שבו עוסק החיבור סוקרים אותו ובוחנים אם הוא ראוי לפרסום בבמה המדעית. יוקרתם של פרסומים מדעיים תלויה בביקורת העמיתים, וההסתמכות על מאמרים שלא עברו ביקורת עמיתים אקדמית - פחותה. 

עיתונאות ביקורתית היא נשמת אפה של דמוקרטיה ליברלית מתפקדת. שוק דעות פתוח הוא אבן יסוד של חופש הביטוי. אבל העיתונות הישראלית, לפחות בחלקה, משתמשת במונח ביקורתיות באופן מופקר עד כדי ריקונו מתוכנו האמיתי. 

התוצאה היא מסוכנת. חוסר האמון בתקשורת מציב אותה בתחתית סולם האמון של הציבור. מכיוון שלא תיתכן חברה בריאה ללא עיתונות מקצועית ואובייקטיבית, השבר באמון כלפי התקשורת מסכן את עצם קיומה של חברה דמוקרטית. אנו מצפים לתקשורת אחרת - אחראית, רצינית, מנומקת - כולל ביקורת עניינית על ראש הממשלה, וטוב תעשה התקשורת אם תעשה בדק בית מקיף לגבי תפקודה ואמינותה.

הכותבת היא מנהלת-שותפה בקבוצת לוצאטו עורכי פטנטים