אם נשאל ילדים ומבוגרים מה הכי קשה להם בבידוד שנכפה עלינו בעקבות מגיפת הקורונה, רובם יענו שחסר להם מפגש אנושי, חסרים להם חברה, אנושיות ורגשיות, משפחה מורחבת, אינטראקציה חברתית, מגע, חיבוק. בני אדם הינם יצורים חברתיים, אמר אריסטו כבר לפני שנים, ואינם יכולים להתקיים בהיעדר חברה. אנשים מחפשים לבנות קשרים אישיים, רגשיים, אינטימיים.
כיום, כאשר ילדים ונוער באופן שגרתי נחשפים פחות למפגשים חברתיים מאחר שהם חיים ונושמים מסכים, בית הספר הופך להיות המרכז החברתי של חייהם. מרכז חברתי שמזמן להם, מצד אחד, התמודדויות חברתיות ורגשיות ואתגרים לא פשוטים, אך מצד שני - מרחב להתפתחות חברתית ורקימת קשרים אישיים ויצירת חברויות.
מדוע בתקופה זו של למידה מרחוק נזנח או נדחק קצת הקשר האישי והחברתי? כיוון שקשר אישי מתבצע בשיח בין שני אנשים או קבוצת אנשים, לרוב פנים אל פנים, וכרגע זה אפשרי רק באחת מהאפליקציות הדיגיטליות. כמה שלא נהיה מוכשרים ומיומנים בעולם הדיגיטלי, עדיין אין תחליף לשיחה וקשר פנים אל פנים באופן פיזי. אין כמו חיוך, טפיחה על השכם, מבט אוהב, כדי לגרום לילד להרגיש ראוי, משמעותי, מוערך ואהוב.
בתקופה זו, המתאפיינת בחוסר ודאות ומתבססת על קשרים דיגיטליים, יש חשש לבידוד חברתי וניתוק חברתי, וכמובן - פגיעה רגשית לאורך זמן.
לכן בעידן הקורונה, כשהמגיפה משתוללת ברחובות, למידה מרחוק צריכה לא לזנוח את הלמידה החברתית, ולהתמקד ככל הניתן במעורבות חברתית ואזרחית. עלינו, אנשי החינוך, מוטלת המשימה לעודד תלמידים לפתח מרחוק יוזמות המייצרות תקשורת ואינטראקציות ומפגש בין אנשים. לדוגמה, ניתן לקיים מעורבות וירטואלית של תלמידים בוגרים, כמו דמות של "אח בוגר" עבור תלמידי יסודי או מפגשי שיח חברים בזום או בפלטפורמה אחרת. עיסוק בהיבטים חברתיים ובנקיטת פעולות חברתיות עשוי לעזור לילדים ולנוער להתגבר על הבידוד החברתי, ללמד אותם מיומנויות חברתיות רגשיות ולייצר חוסן מנטלי, שכל כך חיוני בעולמנו.
הכותבת היא ראש צוות בתוכנית "פורצי דרך", מכון ברנקו וייס