עמנו סבל בעבר מגלי אנטישמיות שנולדו כתוצאה מהתפשטות של מגיפות באירופה. הפחד עלול לעורר פירוד ושנאה ואנחנו חייבים להתעורר לפני שגלי השנאה ישטפו את הרחובות. עלינו לצאת בקריאה ברורה: “לא ניתן לקלקל את האחדות והאהבה”. אנחנו אומנם “נפרדים” בבתים, אבל אסור שיהיה פירוד בלבבות. עלינו לבנות יחד סכר מפני שיטפון השנאה ששוטף אותנו בימי החרדה מפני הנגיף קורונה.
כולנו נזהרים. לובשים כפפות, חובשים מסיכות, רק כדי לא לבוא במגע, רק כדי שלא תעבור הסכנה מהאחד לשני. אנחנו מקפידים להשתעל למרפקים, לשמור את החיידקים אצלנו. אבל מה עם המילים? המסיכות לא חוסמות את המילים, הכפפות לא מונעות מהאצבעות להישלח ולהאשים. כולנו מחפשים כתובת לאשמה, אבל האמת שהיא נמצאת בתוכנו. אצבע מאשימה עוד לא ריפתה איש, וכתב אישום מתגולל עוד לא הביא ליצירת חיסון למחלה.
בימים כאלה, אלוקים שולח לנו מסרים ודורש מאיתנו להפסיק לחיות כאינדיבידואלים, מלמד אותנו להעריך את הביחד, ומפציר בנו לשמור על הזולת, להתחשב גם באחר ולתרגל אחדות, אהבה, הבנה והכלה. אין דרך אחרת לשרוד את המשבר הזה בלי אחדות.
דווקא בימים כאלה נשמעים להם קולות קיצוניים שמסתירים מאיתנו את המסר שמצופה מאיתנו ללמוד – מסר של אהבה וחיבור, מסר של אחדות עם ישראל ולא פירוד, חלילה, מסר של התחברות לנפש היהודית ולא חיפוש אחרי אשמים במחלה. כולנו מתגייסים כדי להשתיק את הקולות, לומר להם הרף, לומר להם בקול צלול וברור: אנחנו נמשיך להרבות אהבה, אנחנו מחפשים אחדות של עם ישראל. לא ניתן לשום קול של פירוד לנצח אותנו.
אני שומע את השיח על מסלול יציאה מהמשבר ואני אומר שבלי אחדות לא נוכל לצאת מהמשבר. אם נאמץ את המסר של האחדות והאהבה לא רק שנוכל למשבר הזה, אלא נצא ממנו חזקים יותר. התפקיד שלנו בימים האלו של חול המועד, חג החירות, חג הפסח, לזכור שכולנו עם אחד שיצא ממצרים מעבדות לחירות, עם אחד שזכה לניסים גלויים, עם אחד מאוחד ומנצח.
רוצים לצאת חזקים יותר? בואו נתאחד, נעלים את גלי השנאה ונשטוף את ישראל בנחלים של אהבה ואור. רק ככה עם ישראל ינצח את הקורונה ויצא חזק ברוח של תקווה והתחדשות. חג חירות שמח לעם ישראל.
הכותב הוא שחקן ומנהל אמנותי בתיאטרון משמחי לב