מאז התבררו שיעורי התחלואה הגבוהים בקורונה במגזר החרדי נרשם גל של משטמה ברשתות החברתיות כנגד האוכלוסייה החרדית, גל שנשמעו לו הדים גם בכלי התקשורת. בחלק מהמקרים החרדים תוארו כ"סכנה חברתית" ומה שמדהים לא פחות - כ"מפיצי מחלות" לפי מיטב המסורת האנטישמית, כאשר הקריאות לסגר בערים החרדיות התקבלו בתשואות מלוות בשמחה לאיד. גם בימים כתיקונם החרדים מהווים שק חבטות לאומי שרבים נהנים לחבוט בו, אבל מופע כה מכוער של האשמות ותיוג חברתי טרם נראה כאן.
נכון, היו גם רבים אחרים שיצאו כנגד התופעה וגילו אמפתיה כלפי האוכלוסייה החרדית, שחיה בצפיפות ומתאפיינת ברמת מודעות נמוכה לחדשות. אפשר גם להבין שהחרדה מפני המגיפה מייצרת האשמות קולקטיביות, אבל מצער שקבוצה המונה 11% מהאוכלוסייה, הנמנית ברובה על המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך עם כל המשתמע מכך, הפכה ללוח מטרה אנושי.
מצער עוד יותר שמשבר הקורונה תפס את החברה הישראלית בנקודת זמן שבה דווקא מתקיים תהליך של קירוב והכלה בין החברה החרדית לחברה הכללית.
הנתונים מהשטח מחזקים תהליך זה: החברה החרדית צועדת באיטיות לקראת השתלבות, ברמה זו או אחרת, בחברה הישראלית בתחומים כגון השכלה גבוהה, השתתפות בשוק העבודה, מעורבות פוליטית ואזרחית ואפילו שירות צבאי. במקביל, הולך ומתבסס מעמד ביניים חרדי, שעוסק בעיקר במסחר ובשירותים, וגם החשיפה של הציבור החרדי למידע ברשת עושה את שלה. כל זאת כאשר מתפתחת מדיניות ציבורית לשילוב האוכלוסייה החרדית במשק הכוללת מסלולים לחרדים בצה"ל, באקדמיה ובהכשרה מקצועית.
למעשה, השילוב בין צורך כלכלי דוחק עם מדיניות ציבורית תומכת בכניסת חרדים לשוק העבודה יצר בשנים 2018-2003 האחרונות מפנה בשיעורי התעסוקה באוכלוסייה החרדית, אצל גברים ונשים כאחד. בעקבות השינוי למעלה מ-50% מן הגברים החרדים בגילים 64-25 ו-76% מן הנשים החרדיות באותם גילים עובדים. נכון, שיעור תעסוקת הגברים החרדים נמוך מהמטרה שקבעה הממשלה (63%), אבל הכיוון הוא שקובע. זאת ועוד, בעקבות השינויים בדרישות שוק העבודה והקמת מוסדות מותאמים לצורכי המגזר החרדי, נרשמה בשנים 2019-2010 עלייה של פי-1.6 במספר הסטודנטים החרדים הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה.
אחרי כל זה צריך לומר, כי הציפיות שקצב השינוי אצל החרדים יהיה דומה לזה המאפיין את החברה הכללית הוא מופרך. החברה החרדית היא חברה שמרנית ביסודה המקדשת את הקיים, נרתעת משינויים ומחידושים ("חדש אסור מן התורה") ומנהיגיה פועלים לשימור חברת הלומדים, גם במחירים גבוהים מבחינה חברתית-כלכלית. מנגד, החברה החילונית היא חברה דינאמית ביותר המאופיינת בקצבי שינוי מהירים. מספיק להסתכל על קצב אימוץ טכנולוגיות חדשות אצל החילונים, או על השינוי בדפוסי ההתנהגות של בני דור ה-Y וה-Z מזה של דור ה-X. החברה החילונית אמונה על קצבי שינוי מהירים ואין הגיון לצפות לתהליכים דומים בחברה החרדית.
לכן, מה שנדרש מאוד כיום הוא סנכרון של ציפיות. החברה הכללית צריכה לברך על כל שינוי בחברה החרדית, גם הוא נעשה באופן איטי והדרגתי. החברה החרדית מצידה אינה צריכה לראות בשינוי איום על אורחות חייה.
האינטרס הלאומי של כולנו הוא שהחרדים ישתלבו בחברה הישראלית, גם אם באופן הדרגתי ומדוד. בדלנות של קבוצות חברתיות מהמארג החברתי הכללי, יכול להתקיים בתנאי שהם לא יוצרים תלות חד-צדדית קיומית. הגיון זה מכתיב התייחסות סובלנית לתהליכי השינוי וההשתלבות של החרדים לצד מתן תמריצים כלכליים. התמריצים הללו צריכים להגדיל את המוטיבציה ליציאה לעבודה ולרכישת השכלה גבוהה אצל החרדים, כפי שזה מתקיים אצל חרדים החיים בארה"ב ובמדינות אירופיות.
בניגוד לנאום השבטים של הנשיא ריבלין, שמרבים לצטטו, אני דווקא מאמינה גדולה בכוחה המאחד והמחבר של הישראליות. זהו כוח אדיר שסוחף אחריו לא את רק את החרדים אלא גם הערבים, מבלי שהקבוצות הללו מוותרות על זהותן. לכן, אם נפעל נכון, בהבנה הדדית, בסובלנות ובהתמדה, ללא הסתה ולא דחיקת החרדים אל הקיר - מה שתמיד מביא לתוצאה הפוכה - נוכל לראות בעתיד הקרוב השתלבות נוספת של החרדים בחברה הישראלית ומאורעות הקורונה יהיו בבחינת אירוע נקודתי.
הכותבת היא מנהלת-שותפה בקבוצת לוצאטו עורכי פטנטים, חברת מועצת העיר עומר, חברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ויו"ר עמותת "יחדיו" מייסודה של קרן רש"י