המשבר הבריאותי בעקבות התפרצות נגיף קורונה בישראל הביא עמו גם משבר כלכלי שלא פסח על העובדים המבוגרים שמעל גיל 67 – רבים מהם נשארו ללא עבודה וללא זכאות לדמי אבטלה.

החלטת הממשלה מיטיבה מעט עמם, ואלה שפוטרו או הוצאו לחל”ת זכאים למענק הסתגלות של עד 2,000 שקלים בחודש מרץ ועד 4,000 שקלים בחודש אפריל, בהתאם להכנסות הפנסיה ולקצבת האזרח הוותיק שלהם. אולם הטבה זו אינה משתווה לדמי האבטלה שמקבלים עובדים מתחת לגיל 67, ובשלב זה גם אין ודאות לגבי העתיד, שלבטח יהיה מאתגר עבורם בחיפוש אחר עבודה חדשה.

ב־1949 עמדה תוחלת החיים הממוצעת בישראל על 66.3 שנה. אז נקבע בחוק כי גיל הפרישה הוא 65 לגברים ו־60 לנשים. המשמעות הייתה שאדם ממוצע עבד כ־97% משנות חייו הבוגרות. ב־2017 עמדה תוחלת החיים הממוצעת בישראל על 82.6 שנה, וגיל הפרישה בחוק עלה ל־67 לגברים ו־62 לנשים, כך שבימינו אדם ממוצע עובד כ־76% מחייו הבוגרים. משבר הקורונה, שאת השלכותיו הכלכליות ספק אם אנו מבינים, עלול לגרום לפגיעה קשה בחוסן הכלכלי של מדינת ישראל ושל משקי הבית, ובכללם באדם שפרש.

הפורשים כיום בגיל 65 חיים בממוצע עוד עשר שנים בבריאות טובה־סבירה, והעסקתם עד לגיל 75־70 היא צעד מתבקש שיתרום לאדם ולמשק. מציאות שבה אנשים מבוגרים בריאים אינם עובדים היא לוקסוס שמדינת ישראל לא תוכל להרשות לעצמה. כבר שנים שהמדינה מודדת את שיעור המועסקים במשק ביחס לגיל לא רלוונטי, והמצב חייב להשתנות היום יותר מתמיד.

בהיבט הכלכלי, נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלמדים שבגילים הסמוכים לפרישה (67־60) חלה ירידה של למעלה מ־10% בשיעור המועסקים בישראל ביחס לגילים מוקדמים יותר. שיעור המועסקים בגילי 75־65 עומד על 27% בלבד. מצב זה לרוב אינו מספק את צרכיו הכלכליים של אדם הנמצא בדירוג סוציו־אקונומי בינוני ונמוך. שיעור בני 65+ בישראל החיים כיום מתחת או בצמוד לקו העוני הוא גבוה מאוד ביחס למדד ה־OECD, בשל הירידה בהכנסה לאחר הפרישה, הנמדדת בשיעור 15%־30%. המשך עבודה לאחר גיל פרישה תפחית ירידה זו בשל ההכנסה החודשית השוטפת, והמשך ההפרשות הפנסיוניות.

בהיבט החברתי־רגשי, המשך העסקה מספק לאדם משמעות גם בשאר מדדי איכות החיים. העבודה היא מרכיב חשוב בזהותו, ופרישתו ממנה עלולה לגרום להתנתקותו ממעגלים מקצועיים וחברתיים ולאובדן משמעות וערך. מחקרים רבים מצביעים על אובדנים אלו כתורמים להאצת ההידרדרות הפיזית, המנטלית־קוגנטיבית והחברתית.

בהיבט הלאומי, הגדלת שיעור המועסקים בגילים אלה עשויה לתרום משמעותית להגדלת התוצר הלאומי, לשיפור הכלכלה המקומית ולהגדלת הכנסות המדינה ממסים. אלו יתרמו גם לחיזוק התפיסה הרואה את העלייה בגיל כנכס ולא כנטל, וכן בשל העומס האקטוארי הנופל על כתפי הצעירים הנדרשים לממן את העלייה בתוחלת החיים. בנוסף, הקטנת שיעור המבוגרים החיים בעוני, ובתוך כך האטת ההידרדרות התפקודית שלהם, תקטין את תשלומי ההעברה ואת עומס הטיפול הסוציאלי והרפואי על מערכות הרווחה והבריאות. הכותב הוא מנכ"ל ג'וינט־אשל.