מגיפת הקורונה הטילה את ציבור המבוגרים בארצנו, הקרויים “זקנים”, אל שולי הדרך. אלה המוגדרים כזקנים מצטווים לשבת ספונים בביתם הרחק מבני משפחתם. הנכדים הנכדות וגם הנינים והבנים והבנות רחוקים מהם. אין מקום עבודה שאליו ילכו. הם כמו רבים מאיתנו, אינם רשאים יותר לבצע כל פעילות אלא לכל היותר לפסוע עד כ־100 מטרים מביתם וחוזר חלילה. הריצה בפארק על מנת להשיב רוח חיים לאיבריהם נמנעת מהם כמו מכולנו.
הגיעה שעת הכרעה. יש להתחשב בהם ולאפשר להם להיחלץ מבדידותם המעיקה במיוחד. הצעירים יותר מוקפים בבני ביתם הצוהלים. חלקם ממשיך ללכת למקום עבודתם, ובקרוב יגדל מספרם של אלה שהכלא הביתי שוב לא יעיק עליהם ויפתח בפניהם את שעריו. אולם המבוגרים, הסבים והסבתות, אלה שעדיין יצירתיים ובעלי כושר גופני נאות, כלואים ללא מוצא. אין באופק חייהם ולו שביב אחד של תקווה. הם יהיו האחרונים שיותר להם ביום מן הימים לצאת את ביתם, לשוב ולהשתלב בחברה, לשוב אל פעילותם כבעבר.
יש לתת את הדעת כבר היום על מצוקתם. אולי ראוי בשעות מסוימות לאפשר להם ורק להם לבצע שפע של פעילויות מסוגים שונים. יש לאפשר להם במיוחד לצאת ולשאוף אוויר צח מלוא ריאותיהם. ראוי אפילו למצוא עבורם עיסוקים מיוחדים המתאימים לגילם ואשר אינם כרוכים בסיכון אחרים. מוחות יצירתיים חייבים לתת את הדעת על ציבור של מאות אלפים שהייאוש מחלחל אל קירות ביתם. במה יעסקו, כיצד יכלכלו את הימים המתארכים והולכים? הכלא שבו הם ספונים ללא מוצא הגיף עליהם את דלתות הייאוש והחידלון. אלה מביניהם המוגבלים בגופם זוכים כמובן לסיוע ויש מתנדבים הבאים אל פתח ביתם ומספקים להם מזון ותרופות. כך יפה וכך יאה.
אבל ה”זקנים” המבוגרים יותר, בני ה־70 ומעלה החסונים שהיו רבי פעילות, היכו בכדורי הטניס ודהרו על אופניהם, להיכן ייפנו עכשיו? במה יעסיקו את עצמם? אלה מביניהם שהחליטו בעבר לבנות לעצמם קן בבתי האבות מצאו את עצמם נעולים ואסירים מחמת החשש להידבק בנגיף ולהיות נגועים במחלה הנוראה. למרבה הצער אין מי שימצא מזור לבדידותם.
לפיכך, יש לתת את הדעת ולאמץ את כוח היצירה והדמיון על מנת למצוא מזור ומרפא רוחני, לא רפואי, לכלואים המבוגרים שחדוות החיים שלהם אבדה ואיננה. יש להשיבם לחיים ויפה שעה אחת קודם.