78 חברי כנסת – לא פחות – עומדים מאחורי ההסכם הקואליציוני שנחתם בין בנימין נתניהו לבין בני גנץ. רבים מהם, או כולם, יפנו בעוד כמה ימים לנשיא המדינה ויבקשו ממנו להטיל, כמתחייב מחוק יסוד: הממשלה, על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה, כקבוע בהסכם. לנשיא לא יהיה, כמובן, כל שיקול דעת בעניין זה. הוא יצטרך לקיים את הבקשה כלשונה. זה הדין.

ובכל זאת, כל העת נשמע ברקע זמזום טורדני; הוא מגיע, בעיקר, מקרב קהילה משפטית מאוד מסוימת. מה יקרה, דורשים חורשי רעתה של הקואליציה המתגבשת, אם בג”ץ לא יאשר את ההסכם או חלקים ממנו או אם הוא יסכל, באמצעות הצהרה כלשהי, את הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו? מה שיהיה, לטעמי, מחוסר כל בסיס בדין. ובכל זאת, אני שואל את עצמי איך הידרדרנו לשפל הזה? מאין שואבים השופטים את הכוח למנוע בעד ההליך הדמוקרטי מלהתקיים כסדרו?

קראתי את לשון החלטת הביניים של השופט יצחק עמית, ואני שוב תוהה איך נולדה עזות המצח הזאת? כיצד הפכה המדינה שלנו מדמוקרטיה לתיאוקרטיה בג”צית? מי שמם, את השופטים הללו, לשמש משגיחי כשרות? איך כל זה קרה במדינה שהתפארה תמיד שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון? אז זהו, שהיא כבר לא. מזה לא מעט שנים, למעשה, מאז שאהרן ברק הכריז על “המהפכה החוקתית”, הפכנו למעין ממלכה שבה שולטת כת סגורה, שבמסגרתה מתקיימים דיונים סודיים ומתקבלות החלטות שאין להן כל קשר למשטר הדמוקרטי.

אינני יודע כיצד כל הפארסה הזאת תיגמר, אבל אני מאוד מקווה שהאנשים שישבו על כס המשפט – רבים מהם, להתרשמותי, תאבי כוח ושליטה – יבינו שאם ייגרע, ולו גם פסיק אחד, מהמבנה המשפטי שעליו שקדו בעמל רב שני המנהיגים שאמורים לשמש ברוטציה ראשי ממשלה, העם היושב בציון ייגרר למערכת בחירות רביעית, הרת אסון, מכל בחינה שהיא.

ועוד זאת, אני קובע בזה, שלא מדובר בעתירות של מי שחרדים לגורל שלטון החוק, ושגם אלה שישבו על כס המשפט, מה שידריך אותם, לדעתי, תהיה האג’נדה הפוליטית שלהם; למעשה, הרצון לשמור על כוחה העודף של מערכת המשפט על פני כל המערכות האחרות.

הדין הוא ברור. שרים יכולים לכהן עד להרשעתם בבית משפט בעבירה שנקבע לגביה שיש עמה קלון. התיקונים האלה בחוק, וגם אחרים, נקבעו לאחר שבית הדין הגבוה לצדק הורה, בזמנו, ליצחק רבין לפטר את פנחסי ואת דרעי. לגבי ראש ממשלה, הקביעה היא עוד הרבה יותר מפורשת. הוא יכול לכהן כל עוד הרשעתו לא הפכה לחלוטה. השופטים יכולים לעקם את אפם, אבל זה הדין. הם לא רשאים לסטות ממנו גם אם הוא לא מוצא חן בעיניהם. הם בוודאי אינם יכולים להעמיד את שיקול דעתם במקום זה של הרוב המכריע של חברי הכנסת. זאת תהיה פריצת גדר שתחייב, למיטב שיפוטי, חזרה על מה שעשה יואל אדלשטיין.

צריך לזכור, האנשים היושבים על כס המשפט בגבעת רם לא נמשחו לתפקידם בידי שליחיו של האל. הם הגיעו לאן שהם הגיעו לאחר שהליכים סמויים מן העין, כאלה ואחרים, בוועדה לבחירת שופטים, הקפיצו אותם למקומם הנישא; מה שמוביל אותי לומר שמעט יותר צניעות לא תזיק להם. הרצון להשליט את רצונם על הגוף המחוקק צריך להידחות. אין להם רשות לרמוס את ההליך הדמוקרטי שמצא את ביטויו בהסכם הקואליציוני. כל החלטה אחרת תפתח פתח לגיהינום חוקתי.