כמו רבים, גם אני נמצאתי בחודשיים האחרונים רוב הזמן בבית עם בן הזוג שלי והילדות. כבר חודש וחצי שכמו כולם (חוץ מראשי מדינת ישראל), גם אני השתדלתי להימנע ממה שאסור ולעשות את מה שמותר, בתקווה שזה מה שיצמצם את הפצת הקורונה. גם אני נפגעתי כלכלית מהמשבר.

השבוע, שמחתי סוף סוף לגלות שבעקבות דעיכת המגיפה, אפשר להזיז את הרגליים בלי להשתמש בסרגל, וודאי שאני מברך על כך שהיום נפתחים גם הקניונים, השווקים וחדרי הכושר. אבל מה עם תלמידי ד' עד י', שנשארים בבית ובעקבותיהם הורים רבים מדי? מה עם המסעדות, בתי הקולנוע, התיאטראות, חיי הלילה, הספורט? למה לתת להם לגסוס עוד חודש שלם או יותר, שממנו אולי לא יצליחו לקום? אילו תוכנית השלבים שהציגה הממשלה השבוע הייתה מתחילה את יישומה לפני שבועיים או שלושה, ניחא. בעיתוי הנוכחי היא בלתי מתקבלת על הדעת.

כראש ועדת המכרזים באחת הערים החזקות בישראל, אני רואה מול העיניים את מעגל הקסמים: בשגרה עוברים אצלנו מיליארדי שקלים שמטרתם לשפר את חיי התושבים. כעת, הכלכלה העירונית מושבתת בחלקה, באופן שמייצר שרשרת של פגיעות בכלכלה; העירייה לא מקבלת כספים (למשל, חלק מארנונת העסקים) שמזינים את היכולת שלה לצאת למכרזים ולתפעלם, וכתוצאה מכך מוגבלת יכולתה לקדם כמו בשגרה את מערכות החינוך, הרווחה, המחשוב, ההנדסה וכו', ומצטמצמת האפשרות לבנות מתקנים לרווחת האזרחים. היא גם לא בטוחה כתמיד ביכולתה לפרנס את עובדיה. מי שלא מרוויחים כסף, לא יכולים להוציא כסף – וחוזר חלילה.

כל ישראל צריכה את הצריכה. חזרה ב”כאילו" של המשק, שבה בפועל מאות אלפים מאזרחי ישראל ורובם הגדול של הילדים ימשיכו לשבת בבית, כי לא יוצאים לבתי הספר, לא עובדים, לא סועדים, ולא מבלים וכן הלאה – רק תמשיך את החנק ותוביל לעוד פשיטות רגל, פיטורי עובדים וגרוע מכך. כאילו אומרים “מותר ללכת לעבודה, אבל אסור להצליח".

כשהמשבר הגיע לישראל, דובר על חל"ת המוני, וכך באמת היה – לשבועות אחדים. ההתמכרות לרעיון כאילו כל אזרחי ישראל יצאו לחל”ת ובקרוב יחזרו, מנותקת מהמציאות. לא רק שלא כולם יחזרו, אלא שמכת הפיטורים נמשכת. מספיק להסתכל על נתוני שירות התעסוקה, שלפיהם מאז השבוע שלאחר חופשת הפסח נוספו יותר מ־70 אלף מובטלים. את הסחף הזה חייבים לעצור.

אני מודע לכך שהקורונה היא עדיין מחלה מסתורית ואיש אינו מבטיח שאדם שנדבק פעם אחת לא יידבק שנית (על אף שההערכה הרווחת בקרב המומחים היא עדיין שהידבקות אמורה להעניק חסינות לפחות לפרק זמן ניכר). יחד עם זאת, ישראל, במצבה הטוב יחסית ועם רזרבות הציוד שבהן היא מחזיקה, תוכל להכיל גם הדבקת עדר שתתגלגל בעיקר בין צעירים – בתנאי שתתרחש בעונה החמה הזאת, ולא תידחה לשילוב הקטלני עם עונת השפעת הבאה.

המסקנה: אפשר לבטל את כל צעדי הסגר הפוגעים בכלכלה אנושות, ולהתמקד במקומם בצעדים שעלותם למדינה גבוהה פחות, כמו המשך הבדיקות, חבישת מסיכות ושמירה מוגברת על קבוצות הסיכון.

הכותב הוא חבר מועצת עיריית תל אביב־יפו מטעם מרצ