המלחמה הקרה נמשכה כמעט 45 שנים. הפחד מהאויב החיצוני, שבזכותו, בין היתר, החזיקה מעמד ברית-המועצות מלוכדת, שווק בקרב האוכלוסייה ללא הרף. עם זאת, לילדים ששיחקו בחוץ בעת המלחמה, הפחד לא חלחל לתודעה. הטובים במשחק תמיד גילמו את חיילי הצבא האדום, ואילו והרעים את החיילים הנאצים. לא ה״מערב הקפיטליסטי" ולא ארצות-הברית. המלחמה העקובה מדם שברית המועצות לקחה בה חלק לאורך 4 שנים, השאירה צלקת כה עמוקה בזיכרון הקולקטיבי של המדינה, שלמעשה לא נרפאה עד עצם היום הזה.
ברית המועצות איבדה בעת מלחמת העולם השנייה, לפי הערכות שונות, כ-27 מיליון אזרחים וחיילים. הרבה יותר מסך כל ההרוגים במלחמה, מכל המדינות שנלחמו באירופה גם יחד, לרבות גרמניה, בריטניה, צרפת, איטליה, פולין וארה"ב. זה קרה בין היתר בגלל הפקרות פושעת של מקבלי ההחלטות, וסטאלין בראשם, ובשל הזלזול האינסופי מצדם בחיי האדם שהיה דבר שבשגרה עוד הרבה לפני שהמלחמה התחילה.
כך למשל, בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, טרור השלטונות כלפי האזרחים ואנשי הצבא השתולל וגבה את חייהם של מיליוני אנשים. אזרחים נחטפו ועונו, אנשי צבא בולטים נורו למוות או נרקבו בכלא. הכל למען המאבק ב"בוגדי המשטר".
עם זאת, למרות כשלונותיו הכישלונות של סטאלין, הניצחון במלחמה המכונה ברוסיה עד היום כמלחמת המולדת הגדולה, המשולה למערכה הצבאית בין גרמניה הנאצית לבין ברית המועצות, הושג בזכות האומץ, העמידה האיתנה וההקרבה העצמית של האזרחים והחיילים של הצבא האדום.
ללא ספק, גם בזכות פתיחת החזית המערבית על ידי ארה״ב והמאבק העיקש של בריטניה בנאצים, אם כי תפקידן במלחמה של המעצמות מאוד מוצנע בספרי ההיסטוריה הסובייטים.
מדי שנה צוין יום הניצחון בברית המועצות במצעד של הצבא האדום ברחובות המרכזיים של מוסקבה וברחבי ערים אחרות. האירוע נוצל לא רק למען ציון אירוע היסטורי, אלא גם למען התרברבות בלתי סופית בארסנל הצבאי - טנקים, טילים בין יבשתיים, מטוסים, מערכות נ"מ, משוריינים וכו'. כל אלו מתהלכים ברחובות מוסקבה ב-9 במאי (בניגוד למערב שמציין את הניצחון על הנאצים ב-8 במאי) עד עצם היום הזה.
במצעד זה כמובן לקחו ועדיין לוקחים חלק גם הוטרנים, החיילים שנלחמו במלחמת העולם השניה, ותיקי המלחמה בתרגום חופשי, קיבלו סטטוס מיוחד. לכל משפחה מברית המועצות לשעבר סיפור מלחמה משלה. קרובי משפחה שנהרגו, שנפצעו, שבקושי שרדו, הבתים שנהרסו. ליהודים כמובן, תמיד קיים נדבך נוסף ונקודת מבט ייחודית וכואבת במיוחד על מאורעות אותן השנים.
גם בישראל, ממשיכים הוטרנים לציין את יום ניצחונם על הנאצים. אמנם נשארו רק מאות בודדות מגיבורי המלחמה ההיא, אך גם הם ממשיכים לצעוד. לכל אחד מהם סיפור מרתק וקורע לב. רק במשפחה שלי קיימים 3 סיפורים שעליהם גדלתי ושעל כל אחד ניתן לכתוב ספר שלם: סבא רבה שלי ז"ל, רב"ט זאב הכט, נלחם במלחמת העולם הראשונה והשנייה.
הוא היה בין החיילים ששחררו את מחנה הריכוז אושוויץ. בנקודה הזו, בהיותו הילד ה-9 במשפחה חרדית עם 12 ילדים, הוא נשבר. הוא הפסיק להאמין וחדל מכלל המצוות. סבי מצד אבי, ז"ל, סמל אהרון צסרסקי, נהרג בחודשים הראשונים בהם המלחמה החלה, עוד לפני שאבא שלי נולד.
הוא נפל בשבי וחבריו לפלוגה הלשינו עליו לגרמנים, באומרם כי "הסמל שלנו יהודי". הוא נורה במקום. סבי מצד אימי, ז"ל, רב סרן נתן ברליאנד, היה רופא קרבי שנלחם מספר שנים בחזית ונפצע קשה ליד סטלינגרד במהלך ניתוח שבצע תוך כדי הקרב. הוא שב הביתה לקייב לאחר המלחמה ולא מצא אף אחד מקרובי משפחו משום שכולם נספו בבאבי יאר.
גם אם השנה צעדות הוטרנים לא תתקיימנה בצל הקורונה, נמשיך להצדיע להם. ספק אם מדינת ישראל הייתה קמה ללא גבורתם היוצאת דופן של הוטרנים, שלהם היה חלק מכריע בניצחון על הנאצים. ציון היום הזה ממחיש ביתר שאת את שותפות הגורל של העם היהודי ומדגיש את הצורך באחדות בתוך עמנו למען הדורות הבאים.
לוטרנים, שיצאו ויוצאים כל שנה למצעד לרגל יום הניצחון, יש במה להתגאות. לא רק שהם ניצחו במלחמה הקטלנית ביותר בהיסטוריה של האנושות, הם שרדו את המשטר הקומוניסטי ועלו ארצה. בדרך זו, הסבים והסבתות שלנו וההורים שלנו, סגרו מעגל של החלום הציוני - מתרומה לניצחון על הנאצים ובכך תרומה להקמת מדינת ישראל עד העלייה המיוחלת בתום המלחמה הקרה.
הכותב עלה ארצה מברה"מ בשנת 1990 בגיל 10.