בהיותי חובב הז’אנר של סדרות אקשן ומתח אני צופה בקביעות גם בסדרה “שיקגו FIRE” המבוססת על פעילות תחנת כיבוי אש בשיקגו. לא פעם העלילה היא סביב שריפות שהמצית אותן הוא כבאי המעוניין לפאר את שמו כמי שלחם באש ויכול לה. לעתים, הטרגדיה היא שעל אף כישורי הכיבוי שלו יש נפגעים שלא ניתן להצילם.
מסיבת העיתונאים בשבוע שעבר של ראש הממשלה ומקצת משריו (שמחתי לראות שיש שרים בממשלה, לראשונה מזה חודשיים) הזכירה לי עלילות מסדרה זו של מבעירי מדורות רק כדי להוכיח את יכולת הכיבוי שלהם. ובכל פעם המדורה היא אחרת – פעם זו מדורת נשק להשמדה המונית ופעם מדורה אחרת שגם היא פרי יצירת המנהיגות. הכל כדי שניתן יהיה לפעול לפי האמירה “יהללך זר ואם לא פיך”.
מנהיגי ישראל פועלים על פי מתווה הנשיא האמריקאי טראמפ וראש ממשלת בריטניה ג’ונסון, שעסוקים מדי יום בחלוקת שבחים וציונים לשבח עצמיים תוך התבססות על דיאגרמות ונתונים שאיש לא מבין בהם, ושמעידים על הצלחתם הגדולה להקטין ולמזער את הסכנות שהם עצמם העצימו.
משבר הקורונה התחיל כזכור בנבואות אימים על מיליון חולים ועשרת אלפים מתים עם שימוש במילים לועזיות מפוצצות לגבי קצב ההידבקות. כך הפך כל שיעור הידבקות מתחת למיליון להצלחה אדירה ולסיבה לטפיחה עצמית על השכם, וכל מספר נפטרים מתחת לעשרת אלפים (נפטרים ולא מתים. מונח שבו השתמשו כי מת זו מדורה גדולה יותר מנפטר ולכבותה דרוש כישרון רב יותר) מאפשר מתן “צ’פחה” עצמית חזקה יותר.
כדי להטמיע את גודל ההישג במניעת הקטסטרופה, כל איש מקצוע שטען כי התחזיות לגבי גובה הלהבות מוגזמות זכה לקיתונות של השמצות ולערעור על יכולתו המקצועית, ולהצגתו כבעל אינטרס להטעיית הציבור (מה האינטרס? איש לא יודע), העיקר שהציבור ימשיך להתרשם מיכולתו הפנומנלית של הכבאי.
כי ברור שאם אכן הקורונה היא “שפעת עם יחסי ציבור”, כפי שהגדירו מומחים, אז הכבאי המדופלם אינו כזה מומחה, ותשומת הלב תתרכז במים שהתיז הכבאי מהזרנוק כדי לכבות את השריפה והטביעו את מי שחיים בבית השרוף (כמיליון מובטלים ואלפי עצמאים שאיבדו את עתידם ואת תקוותם).
אז איך מתמודדים עם בעלים של מסעדה שממשיך לשלם שכר דירה והוצאות קבועות על אף שלא מכר ולו כריך אחד בחודשיים וחצי האחרונים, או עם משפחה צעירה עמוסה בחובות, משכנתה ושכר דירה כאשר שני בני הזוג בחל”ת (שם קוד לירידה של לפחות רבע מהשכר)? פשוט חוזרים ואומרים: “הצלנו את חייכם”, ואנו מצדיעים לעצמנו על כך, כי להישאר בחיים חשוב מאיכות החיים.
עכשיו שלב הנרקיסיזם וכיבוי הבעירה שהציתו המנהיגים בעצמם יעבור לתחום הכלכלי. אחרי שהכלכלה הועלתה באש ופרנסת רבים הפכה לגחלים לוחשות, תבוא הממשלה עם זרנוק גדול של כסף ותכבה גם שריפה זו – שריפת העתיד של כולנו. הבעיה היא שמפעם לפעם יהיה כיפוף בצינור והמים לא יגיעו ליעדם.
מעניין שבמדינות אחרות לא צפינו במפגן כזה של שביעות רצון עצמית. אולי כי שם המנהיגים לא הוסיפו זרדים למדורה ולא חשו צורך להתהדר בכיבויה.