“בחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים” (שמות ל”ד, כ”ב). אנו נמצאים כעת בעונת האביב הנפלאה לצאת לשדות הירוקים, לקטוף במטעים פירות יער, דובדבנים ואוכמניות, להצטלם בתוך שדות חמניות ולנסוע בטרקטור או ברכבת בין שבילי החיטה והחציר. יופיה של הארץ נגלה אלינו. ברוח החג ושפע האפשרויות יצאו גם נבחרי הציבור במחולות, והחלו חולבים וקוצרים את תקציב המדינה מלוא הטנא. כבר התרגלנו לטעם המר העולה מגודלה המוגזם של הממשלה. כעת מאכילים אותנו בעוד שפע של משרות מיותרות בזכות החוק הנורווגי העתיד לעבור בימים הקרובים, זה המאפשר התפטרות שרים ממושבם בכנסת וכניסתם של הבאים אחריהם ברשימה. אם לא די בזאת, כעת מבקשים שרים בממשלה כפל משרות והטבות על בסיס משרות מיותרות ומומצאות. ללקק את השמנת כבר אמרנו? מדוע להביא לבזבוז שכזה?
אם שר המים ושר ההשכלה הגבוהה (משרות שנתפרו במיוחד למידותיו של מר זאב אלקין) זקוק למינוי של עוד משרות מיותרות בתקציבי עתק, אני סבורה שגם כל אישה/ אם במדינה זקוקה לעוזרת אישית, כי נשים הן גם אמהות לילדים וגם עובדות במשרה מלאה – משרה שעליה נשים משתכרות פחות משכרו של זכר במשרה מקבילה במשק. האם מישהו מעשרות שרינו הועיל להרים את הכפפה ולהתחיל לטפל בעוול המתמשך? איך ייתכן שנבחרינו מעלים לעצמם את השכר מדי כמה חודשים ושכר הציבור נשחק? זה מזכיר לי שבעבר הרחוק היה נהוג שבעלי ההון – אז בעלי השדות – היו משאירים את פאות השדה עם היבולים ולא קוצרים שם כדי להשאירם לאביונים וגם נותנים מעשר מכלל יבולם לנזקקים. עמותות מזון הן אלו העושות זאת כיום לטובת הציבור הנחלש בעוד החזקים מחזקים את עצמם.
אם בשדות עסקינן, מה קרה לחקלאות שלנו? ישראל תמיד התהדרה בחקלאות הנפלאה שלה: בשדות הירוקים, בפרדסים השופעים, במשק החלב. זו השעה לחזק את המשק הישראלי, לפתח את החקלאות המקומית ואת החקלאים, להקצות מכסות מים להשקיה, להרחיב את הסבסוד ולעודד את המשק. ראינו מה קרה כאן בסגר – יבוא הזוי של ביצים ממדינות זרות בשל חוסר מקומי ויבוא של עגבניות מטורקיה ותפוזים מספרד. בשביל מה? החקלאים והסחורה שלנו טובים וראויים יותר. זו לא רק פרנסה מקומית, אלא שורש קיומנו. בארץ יש הכל, גם תשתיות וגם ידע חקלאי.
שרינו הנבחרים, קיבלתם תפקידים ומינויים, תקציבים ומימונים, תתחילו להשקיע בנו, בציבור המבקש לקיים כאן את חייו בכבוד. ובעיקר כבדו את התפקיד ואת שבועת האמונים למדינת ישראל וחוקיה, תוך שמירה על צניעות הליכות והתחשבות בבריות. כנאמר בספר משלי ט”ז, ח’: “טוב מעט בצדקה, מרוב תבואות בלא משפט”.