רועה נצחי: קריית שאול, ירקונים, טרומפלדור, נחלת יצחק, הרצליה החדש, הרצליה הישן, מורשה. לרובכם הרשימה המוזרה הזו מן הסתם לא אומרת דבר, וטוב שכך. אך חלקכם לפחות בוודאי מזהים את המכנה המשותף לרשימה כולה – בתי עלמין, בתי קברות, השוכנים באזור המרכז. אני, לצערי, מכיר אותם היטב. חלק בלתי נפרד מתפקידי כרב הוא ללוות את בני הקהילה ברגעים הקשים של האבל והצער – בהלוויה, בשבעה, בשלושים, ובעיקר, מדי שנה ושנה, ביום האזכרה. לעלות יחד איתם לחלקת הקבר, ולהנחות את אמירת התפילות, פרקי התהילים, ותפילת ההשכבה.

במרוצת השנים למדתי להכיר את מגוון התגובות האנושיות של בני המשפחה והקרובים המתמודדים עם צער הפרידה וכאב הגעגוע. אלו המתכנסים באבלם השקט, ואלו המשתפים ברגש רועש. אלו המשקיעים בחזות המצבה ובטיפוחה, ואלו המתמקדים בהנצחת הזיכרון. אלו המבקרים כל יום שישי, ואלו המבקרים רק משנה לשנה. כל משפחה ודרכה, כל משפחה ואופייה. אך תופעה אחת משותפת לכולם – ככל שחולפות השנים, הולך ופוחת בהתאמה מספר העולים לקבר המשתתפים באזכרה השנתית, שמתקיימת, בסופו של דבר, על ידי בני המשפחה הקרובים בלבד. ככה זה, הזמן עושה את שלו, "דור הולך ודור בא" וזו תופעה נורמלית ואף מתבקשת.

הרבי מלובביץ' (צילום: ישראל זאב גולדשמיד)הרבי מלובביץ' (צילום: ישראל זאב גולדשמיד)

מה שלא נורמלי ודורש הסבר זו התופעה ההפוכה. היום הוא יום ג' בתמוז, יום ההילולה־אזכרה של הרבי מליובאוויטש זצ"ל. כמי שזכה לעלות לקברו ביום זה, בכל שנה ושנה ב־26 השנים שחלפו מאז פטירתו, אני יכול להעיד כיצד משנה לשנה התור המשתרך בפתח "אוהל" קברו רק הולך ומתארך, ומספר האלפים הבאים מכל רחבי תבל רק הולך וגדל. אני לא בטוח שאני יודע להסביר את התופעה, אבל היא ללא ספק קשורה למה שנאמר בזוהר, שלא זו בלבד ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים", אלא אלו מהם שהשקיעו את כל חייהם לשמש "רועה נאמן" הדואג לספק את צורכיהם הרוחניים והגשמיים של יהודים בכל מקום, הרי שלאחר פטירתם הם ממשיכים למלא תפקיד זה בעוצמה גבוהה עוד יותר מאשר בחייהם. כנראה שנשמותינו חשות בכך, ובאופן טבעי נמשכות למקום מנוחתו של הצדיק, ובפרט ביום שבו נשמתו של הצדיק הולכת ומתעלה – יום פטירתו.

השנה, עקב "מצב הקורונה", לצערי לא אזכה לעלות לקברו ולחוש את התחושה הייחודית הנלווית לתפילה במקום הקדוש הזה – תחושת הקדושה וההתעלות הרוחנית, וההרגשה שזהו המקום שבו ניתן לפרוק את כל דאגות הלב ולהיוושע בכל הישועות. אבל "במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא", וגם השנה ננצל את יום פטירתו של הרבי כדי ללמוד מתורתו, לספוג מרוחו, ובעיקר להמשיך לפעול בשליחותו ובדרכו.

הכותב הוא שליח חב"ד בשכונות הצפון החדש ורב בית הכנסת "סי אנד סאן" בתל אביב