עולם התקשורת כמרקחה. רוח רעה מרחפת מעליו. אמנון אברמוביץ’ מסולק מרחבת המוזיאון, בליווי מאבטחים, לאחר שהגיע לשם, למיטב הערכתי, כדי ליצור פרובוקציה אצל מפגינים שאת תיעובו כלפיהם הוא לא חדל מלהפגין במשך עשרות שנים. החדשות סערו, כמובן, למרות שאירוע חמור פי כמה של התנכלות לעיתונאים התרחש בבניין הכנסת.

רק מה, היה בכל זאת הבדל בין השניים; מי שהשתלח בשני העיתונאים חובשי הכיפות השחורות, אבי בלום ומשה גלסנר, בעת ראיון בערוץ הכנסת, היה יקיר המערכת, ולא מפגין חמום מוח. תוך שהוא קוטע באגרסיביות את הראיון עמם, השתמש עפר שלח באלמנטים בריוניים, משולחי רסן, בעודו קורא לעברם קריאות גנאי.

התבוננתי כמה וכמה פעמים בסרטון שהודלף מתוך אולפני ערוץ הכנסת. ישבו מול שלח שני עיתונאים צעירים שכל חטאם הוא שעימתו אותו עם שאלה מסוימת. בתגובה, שמעתי את שלח קורא לעבר אחד מהם “חוצפה של כלומניק”. בה בעת, התקרב שלח אל שני המראיינים בצורה מאיימת. שמעתי את הדברים ולא האמנתי למשמע אוזניי. המחזה היה מביך. ראיתי שני אנשים מתקרבים אל שלח מאחור; מוכנים לזנק עליו במידת הצורך. קיוויתי שכל ערוצי התקשורת יודיעו בו ביום שחבר הכנסת יצטרך להתנצל פומבית לפני שהוא יעלה לשידור אצלם. זה לא קרה, וזה הסיפור האמיתי.

עפר שלח (צילום: צילום מסך טוויטר)
עפר שלח (צילום: צילום מסך טוויטר)

הראיון התקיים לפני הבחירות האחרונות והסרטון המתעד אותו הוחבא מעיני הציבור במשך שבועות רבים עד שמישהו הדליף אותו בימים האחרונים; מה שמאוד הרגיז את מנהלי הערוץ שנועד מבראשית לשקף את עבודת הכנסת. כל העובדים נשלחו לבדיקות פוליגרף.

מה שלא קרה במשך שנים, כשקטעים מחקירותיו של ראש הממשלה הודלפו באורח מגמתי ממשרדי פרקליטות המדינה, התרחש בערוץ קיקיוני, דל צפייה, כדי להגן על כבודו המפוקפק של ידיד הברנז’ה. מספרים לי ששתי עובדות עומדות בפני פיטורים. אם הייתי צעיר יותר, הייתי מוכן לייצגן פרו־בונו.

יוזם הבדיקות המשפילות היה צריך להסביר מעל דוכן העדים מדוע אין הוא מכבד את תעודת העיתונאי שהוא מחזיק בכיסו. הסתרת הסרטון של התקרית בוודאי היה מעשה לא עיתונאי והיא נועדה להחביא אינפורמציה רלוונטית מעיני הבוחרים. חיוב עובדים/עיתונאים לעבור בדיקות פוליגרף הוא מעשה שאין הדעת יכולה לסבול בחברה חופשית.

רינה מצליח (צילום: צילום מסך ערוץ 12)
רינה מצליח (צילום: צילום מסך ערוץ 12)

חופש הביטוי צריך להיות שמור לכל; לא רק לרינה מצליח. היא בזה, בדבריה, לבוחרי הליכוד – ומבחינתי זה בסדר גמור. גם אני לא אוהב אותה. אולם מה שלא בסדר, לטעמי, הוא העובדה שערוצי התקשורת הציבורית, המסחריים, נהנים מהגנה טוטאלית. הכסף הוא של הציבור כולו. לא רק תאגיד השידור הציבורי נהנה מכספי הקופה הציבורית, גם הערוצים 12 ו־13. ולעומת אלה, כשמחנה הימין מבקש להשמיע את קולו, עליו להקים לעצמו ערוצים ייעודיים; על חשבונו. ערוץ 20, לדוגמה, צריך להיאבק על עצם קיומו רק בגלל שהפונקציונרים ברשויות הרגולטוריות לא אוהבים את התכנים שלו.

אני מוכן להיהרג על זכותם של אברמוביץ’ ושל מצליח להשמיע את דעותיהם, למרות התיעוב שאני חש כלפיהם, אבל אני רוצה ייצוג שווה על המגרש. אם בערוץ הכנסת מתנפל חבר כנסת על מראייניו, קוטע את השידור וממלא את פיו בזוהמה, אני רוצה לדעת את זה בזמן אמת. הפעלה בררנית של ערוצי התקשורת חותרת תחת יסודות המשטר הדמוקרטי.