חשתי בושה עצומה ותחושת קבס עלתה בי כשראיתי את ההתנפלות עליך בהפגנת הימין נגד בג"ץ.
הכרנו לראשונה בשנת 1969 בבית הספר לשריון בג’וליס, עת שימשת מדריך נט”ר (נהיגה וטיפול ברק"ם) ואני מדריך תותחנות טנקים. שנינו אנשי טנק פטון, “מגח” בעגה השריונאית. בכל יום של כוננות כאשר צוותנו לצוותי חירום של שיבוץ קרבי היינו זה לצד זה על טנקי הפטון – טנקי המערכה החדישים ביותר של צה”ל באותה עת (ויסלחו לי חבריי מהצנטוריונים). חלפו להן שנתיים מהשחרור שלי ושנה מזה שלך שבהן נפגשנו בפעילות סטודנטיאלית ושוב מצאנו עצמנו זה לצד זה בחטיבה 600, חטיבת שריון של טנקי 06M, מיטב הטנקים הישראליים, חדשים כמעט מהאריזה, שהביאה גולדה מאיר ממסעה לארצות הברית. בהיותנו הטנקיסטים המנוסים ביותר והמקצועיים ביותר על הטנקים הטובים ביותר באותה עת, קיבלה חטיבת המילואים שלנו, כולנו מילואימניקים צעירים, את המשימות הקשות ביותר, הן בקרבות הבלימה בסיני והן לאחר מכן במאמץ להרחבת מסדרון הצליחה אל עבר הגדה המערבית של התעלה.
לא מקרה הוא שמספר הנפגעים בקרב חברינו היה גדול: 119 הרוגים ורבים אחרים פצועים והלומי קרב, כאשר מספרם של מקבלי אותות גבורה לסוגיהם היה גדול יחסית. אז אחרי ההקדמה על עברנו הצבאי המשותף שבטח מעצבנת אותך ונעשתה למען הגילוי הנאות והשקיפות של יחסינו, אני יכול להתייחס לאירועים הקשים סביב הגעתך לבצע את עבודתך העיתונאית המשובחת ולסקר את הפגנת הימין בתל אביב.
אני חש חובה לחזור ולכתוב בפומבי את הדברים שכתבתי אליך באופן פרטי: “אני חש בושה וכלימה, סלידה וכן גם כעס על ההתקפה הבוטה כלפיך. בעיניי ובעיני רבים מחברינו ללחימה הקשה בחטיבה 600 זו הייתה התקפה בריונית, על כל מה שקדוש לנו וראוי להערכה, בין אם דעותיך מוצאות חן בעינינו ובין אם הן מרגיזות אותנו ומנוגדות תכלית הניגוד לעמדותינו שלנו. לא בך ניסו לפגוע החוליגנים, הפורעים, אלא בכולנו, אזרחי מדינת ישראל”.
בהתקף טירוף שנובע ממערכת הסתה מאורגנת זכית למטר קללות ולנאצות. על מה? על שהיית מוכן להקריב חייך למען המדינה, על שנפצעת קשה באותו קרב שבלם את ההתקדמות המצרית, על כך שמאז אותה מלחמה ארורה אתה מנסה בכישרונך הרב להביא את מדינת ישראל להיות טובה יותר וראויה יותר לקורבן הגדול של חברינו ושלך.
אז אמנון, למרות אותה חבורה שטופת שנאה שגם עבורה לחמנו, אל תתייאש. תמשיך להיאבק על מה שחשוב וצודק בעיניך, כפי שהמשכת לנהוג בטנק שעלה בלהבות כשאתה בתא הנהג שלו, בלי פחד, בכוח הרצון להציל את חבריך, עמנו וארצנו. אל תיחת ואל תירא, כי אנחנו חבריך ללחימה לצדך עד שנביא את ישראל לפיוס פנימי ולשלום חיצוני למען ילדינו ולמען נכדינו.