רק לפני כחצי שנה שמחנו להתבשר כי על פי דוח מדד האושר העולמי של האו”ם לשנת 2019, דורגה ישראל במקום ה־13 מתוך 156 מדינות (לפני בריטניה, גרמניה וארצות הברית). גם מחקר של אוניברסיטת קולומביה ומכון הסקרים גאלופ מצביע על נתונים דומים. ייתכן שגם היום, בעיצומו של משבר הקורונה, לא חל שינוי באושרנו היחסי, אבל ברור כי אושרנו המוחלט התדרדר. 

קשה להאמין שעל פי מדד הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לאיכות חיים, רק לפני זמן לא רב דיווחו כ־89% (!) מבני ה־20 ומעלה בישראל על “שביעות רצון מהחיים”. מעניין כי לפי דוח האו”ם, לפי האו"ם, יש שני גורמים משמעותיים שתורמים לאושר של הישראלים: תמיכה חברתית ותוחלת חיים.

חבל מאוד שממצא חשוב זה לא עמד לנגד עיניהם של קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות בישראל בפרוץ משבר הקורונה וגם לא בהמשכו, דווקא כאשר התעורר יותר ויותר צורך דחוף להעצים את שני המרכיבים האלה ולהקדיש להם תשומת לב מיוחדת. 

קורונה בישראל (צילום: אבשלום ששוני)קורונה בישראל (צילום: אבשלום ששוני)

כך למשל, הטיפול הבעייתי בדיירי בתי האבות פגעה קשות לא רק באושרם אלא גם באושר של בני משפחותיהם. זאת ועוד: בשונה מנתוני האו”ם וה־OECD, דוחות של גופי מידע בינלאומיים אשר בודקים ומשווים את איכות החיים במדינות שונות ומודדים בין השאר גם פרמטרים כמו זמן בכבישים, טיב שירותי הבריאות, בטיחות בדרכים, בטיחות בעבודה, יוקר המחיה וזיהום אוויר, ממקמים את ישראל רק באמצע הטבלה, הרחק מהצמרת, והם משקפים מצב טעון שיפור עד חמור ומחייבים התייחסות, ולא רק בעידן הקורונה. 

אם נוסיף לכל אלה גם את הדוח האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על מדד איכות החיים והחוסן הלאומי, לא נתעודד. הדוח הזה מעורר דאגה כי הוא מראה שישראל נכללת בין חמש ממדינות ה־OECD שבהן שיעורי אי־השוויון הם הגבוהים ביותר.

ברור שנתון זה הולך ומחריף בימים אלה של משבר כלכלי ותעסוקתי חמור, תוך הגדלת הפערים בין חלקי אוכלוסייה שונים. לא רק הקורונה מכרסמת באושרם של האזרחים, אלא גם אי־השוויון המתגבר, ובעיקר היעדר אסטרטגיה של טיפול במשבר ויציאה ממנו, בצד גמגומים, שליפות מהשרוול, היעדר שקיפות ואי־שיתוף הציבור בתהליך קבלת ההחלטות.

קורונה בישראל: אכיפת מסכות (צילום: אבשלום ששוני)קורונה בישראל: אכיפת מסכות (צילום: אבשלום ששוני)

נראה כי נבחרינו, בהשראתו ובהובלתו של ראש הממשלה, דואגים לאושרם האישי ולעושרם הפרטי הרבה יותר מאשר לרווחתם של אזרחי המדינה ולזכויות היסוד שלהם. כך, כרסום יסודות הדמוקרטיה, בד בבד עם תחושת היעדר אוזן קשבת מצד השלטונות למצוקות אישיות, אינם מוסיפים לאושרו של כל פרט החרד לגורל המדינה ולגורלו האישי. 

רמת האושר האישי והלאומי לא תתאושש כל עוד הנבחרים לא יפנימו שמילים ודיבורים לא הופכים אותנו למאושרים יותר ושהתנהלותם, מדיניותם ומעשיהם צריכים להיגזר ממצבו של כל פרט, החל בתינוקות הפעוטון וילדי הגן, דרך המובטלים והחל”תניקים ועד דיירי בתי האבות. 

גם הדוגמה האישית השלילית של ראש הממשלה, השרים וחברי הכנסת, שפועלים כאילו הציבור הוא המשרת שלהם ולא להפך, מדכדכת וגורמת לציפייה לימים אחרים. 

הכותב הוא חבר הנהלת תנועת אומץ, ולשעבר יו"ר עמותת הסגל הבכיר בשירות הציבורי.