אינני יודע איך לומר זאת בעדינות: אין עוד טעם בקיומה של הממשלה בהרכבה הנוכחי. כל המנגנון הזה, של ראש ממשלה מכהן לצדו של ראש ממשלה עתידי, כשכל אחד מהם ממנה את השרים “שלו”, יוצר, למעשה, כאוס מנהיגותי שאיננו מאפשר משילות ראויה.

אם ניקח, לדוגמה, את רצונו של בנימין נתניהו להחיל את החוק הישראלי על חלקים ביהודה ובשומרון, לפי שעה, זה לא עלה בידו, משום ששרים בכירים מ“הצד האחר” פשוט טרפדו את המהלך. הם גם הכשילו את האפשרות להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית שתבחן את התנהגותם של שופטים בעת שהם דנים בעניינם של מי שמופיעים אצלם ברשימה של אלה שבעניינם אסור להם לעסוק.

ודוק: עם הדרישה לרפורמה במערכת המשפט, בין השאר, התמודד מחנה הימין בבחירות, ואם הוא לא יכול לקדמה, אז בשביל מה בכלל להמשיך במתווה הפריטטי העקום?

בנימין נתניהו מכריז על כוונתו לסיפוח הבקעה (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)בנימין נתניהו מכריז על כוונתו לסיפוח הבקעה (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

ואלה, כמובן, רק שתי דוגמאות מתוך רבות אחרות המעלות בלבי את השאלה לשם מה התקיימו הבחירות האחרונות – ואלה שקדמו להן – אם בפועל מי שאני רציתי בשליטתו בסדר היום לא יכול לעשות זאת. לא רציתי בממשלה של פשרות כואבות. גם לא רציתי שבראש משרד המשפטים יעמוד אדם שמתנהג, לטעמי, כמו יו”ר ועד עובדים. התגייסותו לשם הגנה על דברים שלא ראוי להגן עליהם יש בה, לדעתי, הרבה כשלים; אבל נוכח הפריטטיות המאוסה אין כל דרך להראות לו את הדלת. הסכם קואליציוני חריג באווילותו מגן עליו.

אני מקשיב ערב־ערב למגישי החדשות ולאורחיהם, כמו גם לפוליטיקאים השונים, ואינני מוצא הרבה דברי טעם בדברים שנאמרים. כולם מציעים, בווריאציות שונות, איך להסתתר מפני הנגיף. ואני אומר, הנגיף ממתין לנו באשר נהיה. כבר ניסינו להסתתר מפניו. נסגרנו למשך כמה שבועות – ואז חלה ירידה במספר הנדבקים, אבל ברגע שנפתחנו הנגיף המתין לנו. בבתי הספר, באולמי החתונות במועדוני הכושר, במסעדות ובבתי החולים.

אין כל דרך לברוח ממנו. צריך ללמוד לחיות לצדו עד יעבור זעם; ואם זה כך, אז לשם מה הוקמה הממשלה מעוותת הפרצוף הזאת? הנגיף הרי לא ממש נבהל ממנה. הוא יישאר חי ונושם ובועט ומשתדל ליצור מוטציות חדשות - קטלניות הרבה יותר.

ראש הממשלה בנימין נתניהו נושא דברים במהלך מסיבת עיתונאים במשרד ראש הממשלה בירושלים (צילום: קובי גדעון, לע''מ)ראש הממשלה בנימין נתניהו נושא דברים במהלך מסיבת עיתונאים במשרד ראש הממשלה בירושלים (צילום: קובי גדעון, לע''מ)

מה שמוביל אותי לחשוב על הדברים שבאמת חשובים לי; כגון החלת הריבונות על כל ארץ ישראל המערבית, מן הים ועד לירדן, או על החזרתה של מערכת המשפט אל הבקבוק שממנו הוציא אותה, בזמנו, אהרן ברק. בד בבד, צריך להשאיר את המשק פתוח. מי שרוצה לעטות מסיכה – שיעשה זאת; כל השאר, שישמרו את גורלם בידיהם. מועדוני הכושר, למשל, יישארו פתוחים, כמו גם המסעדות, אולמות הבידור, חופי הים והפארקים. מי שירצה, שיסתתר בביתו; כל האחרים שירקדו עם הנגיף.

כך או אחרת, את הפארסה הנוכחית יש להביא אל קִצה – ולא בדרך של בחירות נוספות. חוק יסוד: הממשלה מציע כמה וכמה אפשרויות להחלפת הרכבה של הקואליציה הממשלתית מבלי לפזר את הכנסת. בחירות חדשות הן רק אופציה אחת מהן. 61 חברי כנסת, לדוגמה, יכולים לבחור בממשלה אחרת ובראש ממשלה אחר תוך כדי הצבעת אי־אמון בממשלה המכהנת.

יש גם אפשרויות נוספות לחלוקה מחדש של יחסי הכוחות בכנסת. ואני בטוח שיש לא מעט חברי כנסת שיעדיפו אפשרויות שאינן כוללות בחירות חדשות מחשש להיעלמותם מן המפה הפוליטית. שחקני קלפים קוראים לכך, בעגה שלהם, פריש־מיש; ערבוב מחדש של חפיסות הקלפים כדי להתחיל את המשחק מחדש.