רגע לפני כניסת השבת האחרונה, היה מי שהצליח להוציא אותי משלוותי. אני מתכוון לאייל ברקוביץ', משחקני הכדורגל המחוננים שצמחו בישראל. ברקו, גם אני חושב, כמוך, שצריך לפתוח את המשק ולסייע לפי שנפגע כלכלית, אך הרצון הזה לא גובר אצלי על רצון נוסף - לשמור על כבודה של האוכלוסייה המבוגרת.
אתה נמצא בתוכנית טלוויזיה וקורא בקול רם לסגור את בני ה־65 ומעלה בבית כדי לאפשר את פתיחת המשק. בו בזמן אתה מתלהם על כך שמקבלי ההחלטות פועלים מתוך שליפה מהמותן ולא מחשיבה.
הוריי הם בשנות ה־80 לחייהם, ואני מאחל להם ולכל הקשישים עד 120 שנים. הם זכאים יותר ממני, ממך ומכל אחד אחר לכבוד במדינה הזאת, להערכה, להערצה ובייחוד הם זכאים להמשיך ולחיות. לכלוא אותם בבית? אתה רציני? הם כבר חודשים ארוכים בבית כדי להישמר. האם הפתרון הוא להשאיר אותם בבית ולתת להם להירקב בבדידות ושיממון?
יש להעניק לקשישים שעתיים ביום, שיוקדשו רק עבור האוכלוסייה בסיכון והמבוגרים. בזמן הזה כל האחרים ישהו בבתים או במקומות העבודה שלהם ולא ינועו ברחובות. קוראים לזה הגבלת תנועה, וזה אפשרי. זה ישים וזה ייתן לקשישים ולאחרים את התחושה שהם כל כך זקוקים לה - שהם שווים משהו בעולם הזה. הם לא צריכים יותר משעתיים כדי להסדיר את ענייניהם בבנקים, לשבת בבית קפה, או לעשות קנייה בסופר. זה מגיע להם בזכות, וזאת הזכות שלנו ושלך ברקו לדאוג שהם יקבלו את הזמן הזה. תודה שטעית, זאת לא בושה.
הייתי רוצה שגם מקבלי ההחלטות בממשלה ובכנסת יתייחסו בכובד ראש לאוכלוסייה המבוגרת, כדי להוציא אותם מהסגר שהסוף שלו לא נראה בינתיים באופק.