כילדה, חיכיתי לקיץ בעיקר בגלל הפעילויות בצופים: המחנות, הטיולים, המפגשים. אני זוכרת קיצים נפלאים, מלאים בפעילות, בחברים ובעשייה; כל ילדותי ונערותי הייתי פעילה מאוד בתנועה, גם כחניכה וגם כמדריכה וכראשג"דית, ואני גאה לומר שקיבלתי בצופים ערכים רבים שמובילים אותי לאורך חיי, ואף בתפקידי זה כראשת מועצה.  

האיכויות הללו לא מאפיינות רק את הצופים, כמובן. מאות אלפי ילדים וילדות בכל הארץ נהנים בכל שנה כל השנה, כולל בפעילויות הקיץ והחופשים, בתנועות נוער המעניקות להם מפגש מהנה עם בנות ובני גילם, תעסוקה משמעותית והקניית ערכים של אחריות, סולידריות, אהבת והכרת הארץ. ערכים שהחברה שלנו כל כך כמהה אליהם, במיוחד בימים אלה.

אולם הקיץ הזה - כך החליטה ממשלת ישראל - כל אלה לא יקרו. הממשלה ביטלה את פעילויות תנועות וארגוני הנוער בשל החשש מהתקהלות והידבקות בקורונה, וקיצצה את תקציביהן באופן משמעותי. 

על פי נתוני מרכז השלטון המקומי, עד כה הועברו כ-40% מתקציבי התנועות והארגונים. יחידות הנוער לא תוקצבו כלל עבור פעילויות הקיץ. כך למשל, התקציב השנתי של תנועות הנוער עומד על 119 מלש"ח, אולם עד רגע זה הועברו מקדמות על סך 47 מלש"ח בלבד. תקציבם השנתי של הארגונים עומד על 52 מלש"ח, אולם אלו קיבלו מקדמות על סך 19 מלש"ח בלבד; ליחידות הנוער ברשויות המקומיות הועברו בחופשות הקיץ הקודמות 5.11 מלש"ח, והשנה לא הועבר תקציב כלל.

מנכ"ל תנועת הצופים כבר הודיע כי ישנו חשש גדול לקריסת התנועה, שהינה הגדולה בישראל.

הרצון לעצירת המגפה מובן לגמרי, אולם האם נכון לפעול באופן שיותיר את כלל בני ובנות הנוער ללא מסגרת? ללא תעסוקה? ללא שום אופציה לצקת תוכן ערכי לתקופת החופש הגדול, לאחר תקופת הקורונה והסגר? האם קיצוץ בתקציבי תנועות הנוער הוא הדבר הנכון, ההגיוני, לעשות דווקא עכשיו? האם אין אפשרות ממשית לתת "תו סגול" לתנועות הנוער כפי שנעשה בכל המסגרות האחרות במשק (עסקים, אירועים מגזר ציבורי)?

עצירת כלל הפעילויות גוזרות על בני ובנות הנוער קיץ שלם ללא מסגרת אחרי חודשים שבהם בוטלו עוד ועוד תוכניות. פגיעה בפעילות ובתנועות הנוער משמעותה יצירת ריק אחד גדול. לצערי היא קורת, פשוט כי זה אפשרי. נראה שבני הנוער הם אוכלוסייה שאין לה "לובי" אצל מקבלי ההחלטות. באין פעילות אחרת, עוד ועוד בני הנוער יהפכו את היום ללילה והלילה ליום, יתגברו מאוד תופעות של שעמום ובדידות, התמכרות למסכים, שוטטות, התנהגויות סיכון של שתיית אלכוהול וצריכת סמים, ומצוקות שיוותרו ללא מענה, במיוחד כעת בזמן השביתה (המוצדקת) של העובדות והעובדים הסוציאליים. זוהי מציאות הרת אסון עבור הנוער וההורים. עבור החברה שלנו. 

לדעת רבים, מחדל תפקודי בולט בתקופת הגל הראשון של הקורונה, נבע מחוסר של שת"פ של המדינה והמל"ל עם ראשי וראשות השלטון המקומי, תוך שהנחיתו "הוראות" בלי להבין את השטח, מה שגרם להתנהלות ממושכת ושגויה. 

כעת, שוב, לא התקיימה כל התייעצויות עם השלטון המקומי ולא נקבעה תכנית סדורה להפעלת הנוער. לכן אני קוראת למדינה לעשות חושבים מחדש ומהר: חשוב והכרחי לאפשר לבני הנוער להמשיך ולפעול במסגרת ערכית ואחראית, תוך שיתוף הרשויות ומחלקות הנוער, ההורים וממוני הקורונה ברשויות ובמדינה כולה. 

למרות ההנחיות והקיצוצים, כראשת מועצת עמק חפר אני מתכוונת להפעיל את הנוער ככל הניתן במסגרת שבע תנועות הנוער הפועלות אצלנו במועצה האזורית עמק חפר, בדרך היצירתית המתאפשרת, בזהירות המתבקשת וע"פ הכללים כמובן. 

כך, בעיניי, צריכות לנהוג כל רשויות המדינה, ככל שהן יכולות לעשות זאת. במקביל - יש לדרוש את חידוש התקציבים מהמדינה. זאת, על מנת שהתנועות לא יקרסו ואיתן גם הרשויות, הנדרשות להוסיף עוד ועוד תקציבים כדי לספק לתושביהם פתרונות ושירותים בסיסיים. הגיע הזמן לתת "קול" לבני הנוער ולראות אותם כאוכלוסייה הזכאית לקיץ איכותי וערכי על אף ולמרות ש"ימי התום" שלהם הם "ימי קורונה".

הכותבת היא ראשת המועצה האזורית עמק חפר