מתקיימות היום בארץ שתי מחאות: מחאה אחת של עצמאים ובעלי עסקים שנקלעו למצוקה כלכלית אמיתית. זוהי מחאה שאין צודקת ממנה ושקולה צריך להדהד במסדרונות הממשל. מנגד, ועל גבה של המצוקה הכלכלית, מתנהלת מחאה כוחנית, אגרסיבית ואלימה, של כוחות אנטי-דמוקרטיים, המבקשים להפיל את השלטון הלגיטימי הנבחר ולהמליך במקומו את שלטון הרחוב והאגרוף. זוהי מחאה לא לגיטימית שיש להתנגד לה.

ההפגנות מול בית ראש הממשלה הפכו בשנים האחרונות לתופעת קבע. למרות שהן פוגעות בסדר הציבורי, בתנועה, במנוחת השכנים וגם בזכותו של ראש הממשלה למעט פרטיות, אין מנוס מהן הואיל וזכות המחאה גוברת. אפשר לדון אם נכון הדבר שתתקיימנה הפגנות מול בתיהם הפרטיים של אישי ציבור, כגון ההפגנות מול ביתו של מנדלבליט, במקום הפגנות מול מוסדות השלטון, אבל זהו דיון נפרד. עם זאת, אי אפשר שלא להבחין כי בתקופה האחרונה, עוד טרם הקורונה, ההפגנות הללו לבשו אופי אלים יותר ויותר. 

המפגינים אמנם מתהדרים בהנפת "דגלים שחורים", אבל הדגל השחור האמיתי מתנופף בימים אלה מעל הלגיטימיות של ביטוי ואופי ההפגנות, שרוויות במאפיינים אלימים. 

ביקורת על הממשלה היא חלק בלתי נפרד מהחיים הדמוקרטיים והפגנות בכלל זה. אך המפגינים - חלקם אנשים טובים שתרמו תרומה למדינה ולחברה - חייבים לקחת בחשבון שמחאה לגיטימית עלולה להיחטף בידי גורמים קיצוניים שמטרתם שונה ממטרתם, או להיהפך לכלי שרת בידי גורמים אינטרסנטיים. במקרה כזה, החוטפים גורמים לכך שהנחטפים מאבדים את ההצדקה שעומדת ביסוד ההפגנה. 

ד''ר אסתר לוצאטו (צילום: יורם רשף)
ד''ר אסתר לוצאטו (צילום: יורם רשף)

ישראל של קיץ 2020 נתונה בסערה משולמת: שילוב של משבר בריאותי כלל-עולמי עם משבר כלכלי חמור המלווים בפחד ובחרדה של הציבור מפני אי-הוודאות. החרדות הקיומיות - הבריאותיות והכלכליות - יוצרות קרקע פוריה לעליית כוחות פוליטיים קיצוניים, כפי שלמדנו מההיסטוריה. במצב כזה קריאות עלומות לרצח עלולות להיות מתורגמות למעשים קונקרטיים. לאורך ההיסטוריה, כולל בעידן שלנו, היו אירועים קיצוניים שהובילו לרצח. ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה אירוע נוסף של רצח ראש ממשלה, שיכול להביא לסופו של הבית השלישי.

ישראל כבר ידעה משברים בעבר - מלחמות, משברים כלכליים, משברים פוליטיים. בדרך כלל התגובה המערכתית הייתה הקמת ממשלות אחדות לאומית, גיבוש סדר יום לאומי חדש והיחלצות מהמשבר. צריך להודות שהפעם המצב שונה. מגיפת הקורונה היא מסוג המשברים שהיה קשה לחזות את עוצמתם והיקף פגיעתם. גם התנהגותו ההפכפכה של הנגיף, היעדר מידע מספיק אודותיו, חוסר ניסיון קודם בהתמודדות מול מגיפות עולמיות ועוד שורה של נעלמים, כולם גרמו לכך שגם התגובה השלטונית למשבר הקורונה איננה שיטתית ועקבית. המתח בין הצורך לשמור על בריאות הציבור מצד אחד והרצון למזער את הפגיעה הכלכלית במשק מצד שני מחייבים מדיניות גמישה ולעיתים לא קוהרנטית. כל זה קשה מאוד לעיכול על-ידי הציבור.

למרות שגם כאן המערכת הפוליטית הגיבה בהקמת ממשלת אחדות לאומית, לא נוצר בציבור קונצנזוס פוליטי והאופוזיציה הפכה קולנית ובלתי אחראית. יאיר לפיד נותן כיום גיבוי לחבר סיעתו הקורא בגלוי שלא לקיים את הוראות הממשלה וזה חמור.

מבחינה ציבורית אנחנו חיים כנראה בזמנים אחרים. עידן של ניו אייג' פוליטי, פוסט-מודרני, המאופיין בפוסט-אמת ותעמולה שקרית הנישאת כגל על גבי רשתות חברתיות, מובילים לאובדן הסמכות של המוסדות הפוליטיים. לא רק של המדינה אלא של החברה כולה. כך מאבדים גם המורים, המפקדים בצה"ל, השוטרים ויתר גורמי הסמכות החברתית מעוצמתם. בעתות שגרה עוד איכשהו אפשר להכיל זאת, אך בעידן של משבר לאומי חריף הדבר עלול להביא לערעור המרקם החברתי והסדר הציבורי.

אנחנו שומעים בימים אלה דיבורים על מרי אזרחי ועל מרד מיסים. אם תופעות אלה תהפוכנה ממילים למעשים הדבר עשוי להביא לאנרכיה. 

אפשר להבין את תסכולם של ציבורים שונים בעם שאינם מזדהים עם הממשלה הנוכחית והיו מעוניינים בהחלפתה בחלופה שלטונית אחרת. אי-אפשר להבין כיצד הם נותנים יד - בין בהסכמה שבשתיקה ובין בגלוי - למרידה בסמכות הממשלה.

במדינה דמוקרטית פועלת בכל רגע נתון ממשלה אחת נבחרת, שאין לערער על סמכותה. אפשר לערער על מדיניותה, למתוח ביקורת על האג'נדה שלה ולייחל לסיום ימיה, אך אסור להתבלבל - שלטון מחליפים בפתק הבוחר ואך ורק בפתק הבוחר, כפי שלימדנו מורנו ורבנו מנחם בגין. הפגנה, מחאה או ביקורת, בעוצמת דציבלים משתנה, יכולה בהיעדר אחריות אישית, להפוך מהר מאוד להתנגדות אלימה. אין להסכים לכך והרוב הדומם בישראל חייב להתנגד לכך ולהשמיע את כולו. 

אגב, אני חושבת שלו המחאה הציבורית בנושאים הכלכליים הייתה מושמעת באיפוק, הייתה לה עוצמה רבה יותר והיא הייתה חודרת ללבבות באופן אפקטיבי יותר. ההיסטוריה כבר הוכיחה את עוצמתן של הפגנות לא-אלימות בהשגת שינוי חברתי.

כולנו כואבים ועצובים לנוכח הנסיבות שנכפו עלינו. אבל אסור להסכים שהמחאה החברתית, גם אם היא צודקת, תהפוך להפיכה שלטונית. באותה מידה אסור להחריש מול קריאות לרצח ראש הממשלה או בני משפחתו. אוי לנו כחברה אם נגיע לשפיכות דמים. יש לפעול בימים אלה בנחישות אל מול פורעי החוק, כשם שיש לגלות אמפתיה והתחשבות אל מול מוחים שנקלעו למצוקה כלכלית אישית. מעל הכל, אסור להשלים עם אנרכיה ויש לגדוע אותה בעודה באיבה. אנרכיה היא כמו סרטן אלים, שבסופו מכריע את הגוף בו הוא נמצא ואין דרך חזרה.

הכותבת היא מנהלת-שותפה בקבוצת לוצאטו