האנרכיה כבר כאן. חבר כנסת קורא לציבור לא לציית להוראות הממשלה אם זו תחליט על סגר כללי. חמי רודנר, זמר ויוצר מוזיקלי, קורא לחרם מסים; כלומר, להימנע מלשלם את המסים המגיעים לקופת הציבור בכל חודש. אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת מה שקרה בהפגנות שאותן מארגנים מי שנראים לי כמו פרחחים מוסתים ליד מעון ראש הממשלה, ולא אתפלא אם במימון של גורמים אולטרה־רדיקליים.
בדומה בעיני לתנועות פשיסטיות ערב מלחמת העולם השנייה ותנועות אנרכיסטיות דומות בארצות הברית בימים האלה, מנסים מובילי המחאה, הלא לגיטימית בעיניי בגלל מסריה הנבזיים, לנצל את המשטר הדמוקרטי המתקיים במקומותינו כדי לחולל הפיכה שלטונית על פי הפרמטרים של “כובשי הבסטיליה”. לא בדרך המקובלת כיום - מאות שנים מאז המהפכה הצרפתית - בכל חברה חופשית, אלא באמצעות ונדליזם ועימותים אלימים. התבוננתי במשתתפים בהפגנה ב־14 ביולי - מועד סמלי לטענת מארגניה - ולא התרשמתי שמדובר באנשים הרעבים ללחם, גם לא במי שדואגים למי שרעב ללחם.
אלימותם של המשתתפים באירוע שממומן בידי גורמים עלומים – ואפשר להבחין בכך בנקל אם מסתכלים בחולצות עם ההדפסים הזהים, בשלטים, בדגלים, ברמקולים שמחולקים לאנשי שלומם של המארגנים ובאוטובוסים שהסיעו מפגינים מכל רחבי הארץ – הייתה זרועה בכל צעד ושעל. היא בוודאי לא נראתה כאלימות של מי שדואגים לשלטון החוק. ההתנכלות לעיתונאים, אבישי בן חיים לדוגמה, בידי מי שמודאגים, כביכול, מקריסתו של שלטון החוק, כמו גם היריקות על מי שנראתה כמי שאינה “משלנו” - לא העידו על תום לבם של המפגינים. דינה דיין, ממצפה רמון, חברת מפלגת העבודה, למשל, סיפרה שהיא הגיעה כדי לתמוך במי שזקוק בימים אלה לעזרה מיוחדת, אבל לאחר שכמה מן הנוכחים, לובשי חולצות שחורות, ירקו עליה, רק בגלל לבושה שהעיד עליה שהיא דתייה, היא הרגישה שהיא הגיעה, לדבריה, “להפגנה הלא נכונה”.
ואם תרצו דוגמה נוספת, הנה היא: הבחנתי בדן מרגלית במהלך ההפגנה. הוא אף פעם כנראה לא היה רעב ללחם. מדינת ישראל תמיד פינקה אותו. ראשי ממשלה שיחרו לפתחו, ולכן תמהתי, מה לו ולהפגנה של מי שרוצה לקעקע את שלטון החוק בארצנו. אבל כשראיתי אותו מונע ממפגין מלהתקרב אל אבישי בן חיים, תוך שאותו מפגין קורא קריאות גזעניות לעברו, מכוערות, הייתי מוכן לסלוח לו; עד שחזרתי לתהות לפשר השנאה הבלתי מובנת של דן מרגלית, שאין בה כל רציונליות בעיניי, שלו ושל קבוצה לא קטנה של מובילי דעת קהל, לראש הממשלה המכהן.
בנימין נתניהו לא כבש את השלטון בכוח הזרוע. מיליוני אזרחים הצביעו בעדו, גם לאחר שהוגש נגדו כתב האישום. הוא לא עלה עם טנקים על בניין הכנסת. הוא תמיד התמודד, פנים אל פנים, בקלפי. יריביו ממחנה השמאל הובסו; וזה תמיד קרה בגלל שאין למחנה הזה, להערכתי, משנה סדורה בשום נושא. הקריאה “רק לא ביבי” אינה יכולה להוביל לניצחון בבחירות, כשם שהניסיון להיעזר במערכת המשפט איננו יכול להושיע את מי שמבקש לכבוש את השלטון, אם הציבור אינו מאמין בה.
מה שמחזיר אותי לתחילת הדברים. יש מי שמאמין שאנרכיה תגרום לקריסה של המערכת הממלכתית, מה שיעלה לשלטון תנועות שיסכנו את עצם קיומו של הבית היהודי. חזון בלהות זה צריך להטריד כל אחד.