החדירה האיראנית למרחבים ערביים מאיימת על אינטרסים ישראליים, אך יכולותיה של ישראל לעצב את המרחב מוגבלות. לכן ישראל ממוקדת בעיקר בנושאים החיוניים ביותר עבורה: פרויקט הגרעין האיראני, ההתבססות בסוריה ופרויקט הדיוק, והסרת איומים מיידיים. "פרויקט הדיוק" הוא המאמץ האיראני לפתח יכולת מהלומה איכותית נגד ישראל מהמעגל הראשון והשני שלה, וזאת באמצעות חימוש חיזבאללה בנשק איכותי ארוך טווח ובאמצעות פיתוח יכולת איראנית (לעתים באמצעות שילוח) להפעיל נשק איכותי מסוריה, עיראק, אולי תימן ועוד. 

פרויקט הדיוק - שכולל טילי שיוט, כטמ"מים תוקפים וטילים נגד מטרות ימיות ואוויריות - מציב את ישראל בפני אתגר כפול. ראשית, הוא כשלעצמו מהווה איום בלתי קביל על העורף הצבאי והאזרחי. כמדינה מתקדמת טכנולוגית ותפקודית אך קטנה בשטחה, הרגישות של ישראל לאיום גבוהה בהשוואה למדינות מערביות אחרות. שנית, אם תצליח איראן בהתבססות ובפרויקט הדיוק, היא עלולה להעריך שיש לה מנוף מרסן מפני תקיפה ישראלית נגד פרויקט הגרעין, אם וכאשר הדבר יהיה רלוונטי. 

על פי פרסומים, ישראל בחרה להתמודד עם איומים אלה באמצעות אסטרטגיה הממוקדת בתקיפה כירורגית של אמל"ח ונכסים אחרים, בעיקר בשטח סוריה ובמקרים חריגים בלבנון. כבר בראשית המערכה שבין המערכות (המב"ם) החליטה ישראל לשמור על שולי ביטחון רחבים מפני אפשרות ההסלמה למלחמה, ואם נכונים הפרסומים היא אינה תוקפת את כל המטרות הרלוונטיות באחת, אלא בוחרת בקפידה את המינונים, הקצב, הגזרות והסיכונים. 

איראן וחיזבאללה בחרו באסטרטגיה של עיקשות והתמדה בהזרמת עוד ועוד משאבים לזירות אלה, ובמרבית המקרים (לפחות עד לשנה האחרונה) הם הבליגו על התקיפות המיוחסות לישראל. הם גילו סתגלנות כשאיראן העבירה את מאמצי ההתבססות לעומק סוריה ולמערב עיראק והקטינה את חתימתם, ומאמצי חימוש חיזבאללה השתנו בחלקם מהעברות דרך סוריה לייצור והסבה על אדמת לבנון. 

בחלוף שש שנים מתחילת המב"ם, חיזבאללה הצטייד בנשק מדויק ובנשק איכותי אחר. מאמץ ההתבססות בסוריה אומנם אינו נמצא במקום שבו איראן הייתה רוצה שיהיה, אך טהרן אינה מגלה סימנים לנטישתו. האתגרים שלפתחה מאלצים אותה לגלות גמישות בשיטות ובקצב, אך נראה שמטרותיה נותרו כשהיו. 

מאבקים אלו טרם נסתיימו, אך כסיכום ביניים אפשר לומר שהאסטרטגיה של איראן וחיזבאללה הייתה במצטבר אפקטיבית יחסית במימוש מטרותיה. הסבלנות והנכונות להזרים עוד ועוד משאבים לזירות הרלוונטיות אפשרו לאיראן לפתח לפחות חלק מהיכולות המתוכננות, גם אם לא בקצב ובהיקף המתוכננים. 

בשנה האחרונה איראן החליטה כנראה ליצור משוואת תגובה שמיועדת להניא את ישראל מתקיפות עתידיות. היא נתקלת בקשיים במימוש ההחלטה, ועד עתה הצליחה ישראל לסכל את ניסיונות התגובה. אך טהרן היא שחקן עיקש ולומד, ויש להביא בחשבון אפשרות שתפתח יכולת לפעול באופן מוצלח יותר.

באפריל 2020 היא ניסתה לבצע תקיפת סייבר נגד מערכת המים הישראלית, לרבות שינוי מינון החומרים הכימיים המוספים למי השתייה. אילו הייתה התקיפה גורמת לפגיעה נרחבת באוכלוסייה האזרחית, ייתכן שהתגובה הישראלית, כפי שפורסם, לא הייתה מוכלת במרחב הסייבר.
שולי ביטחון רחבים 

מהי אם כן האסטרטגיה הרצויה לישראל? ישראל צריכה להכין אופציות צבאיות למקרה שאיראן תנצל את הסיטואציה הכלכלית והפוליטית בארה"ב ותפרוץ לגרעין. והיא צריכה לשמר דיאלוג אינטנסיבי עם ממשלו של דונלד טראמפ כדי למנוע הפתעות או אובדן תשומת לב לגרעין, ולהחל בדיאלוג עם צוותו של ג'ו ביידן, למקרה שייבחר. 

האסטרטגיה הישראלית נגד הגרעין הינה מניעה, ולא שיבוש ועיכוב, הרתעה או הגנה. אך גם פריסה איראנית של נשק איכותי במעגל הראשון והשני של ישראל, יוצרת איום אסטרטגי בלתי קביל. אפשר להתמודד איתו באמצעות שילוב של אמצעים התקפיים, הגנתיים ואחרים, אך בהינתן איום מספרי גדול מספיק, אפילו אחוז קטן של נשקים מדויקים שיחדרו את מכלול המענים עלול לייצר נזק בלתי קביל. לפיכך, גם מול איום זה האסטרטגיה צריכה להיות מניעה.

צילום לוויין של הנזק שנגרם לאתר הגרעין בנתנז (צילום: רויטרס)צילום לוויין של הנזק שנגרם לאתר הגרעין בנתנז (צילום: רויטרס)

ההישג המושג במב"ם הנוכחי הוא שיבוש ועיכוב, ולא מניעה. לכן יש לבחון מחדש את השיטה. הדברים דומים גם ביחס לפרויקט הדיוק של חיזבאללה. אלא שלאור קצב התפתחותו, הדבר יצריך עתה תקיפה של מערך שכבר קורם עור וגידים. פעולה נגד פרויקט הדיוק ותשתיות ההסבה בלבנון תשרת גם את אסטרטגיית המניעה נגד פרויקט הגרעין, בהסירה איום שעלול להיתפס כמרסן את ישראל מלתקוף את הגרעין.
הגדרת שולי הביטחון הרחבים בסוריה מצריכה כעת שני עדכונים: ראשית, במשך השנים מטרות המערכה השתנו, ומניעת פרויקט הדיוק הינה אינטרס לאומי חיוני. לפיכך ניתן לצמצם את מרווח השוליים, ואף להסתכן בחצייתו. 

שנית, יש צורך בבחינה מחודשת של דרגות החופש האפשריות מתחת לסף המלחמה. ישראל יצרה מסגרת תפיסתית שלפיה ישנן שתי דרגות אפשריות: מב"ם הרחוק מסף המלחמה או מלחמה. אך כפי שהודגם במשחק המלחמה שערך המכון למחקרי ביטחון לאומי בפברואר, ייתכן שקיימות דרגות חופש נוספות, דוגמת עימות מוגבל מעל לרמת העצימות של המב"ם הנוכחי - אך עדיין מתחת לסף המלחמה. 

הדברים נכונים לסוריה, שבה היכולות האיראניות מוגבלות וקיימים מנופי לחץ (על משטר אסד) וגורמים מרסנים (רוסיה); אך הם נכונים גם בלבנון. בשנים האחרונות התעצמו ישראל וחיזבאללה, לכן מחיר המלחמה לשני הצדדים האמיר משמעותית. אך דווקא בגלל העלייה במחיר, ההחלטה לפתוח במלחמה מורכבת יותר, וייתכן שמרחב ההכלה של הצדדים רחב יותר. ולכן ייתכן שדרגות החופש לניהול מבצעים מתחת לסף המלחמה דווקא מתרחבות. 

התקיפות הכירורגיות השיגו הישגים פיזיים, אך השפעתן על מדיניות השחקנים הרלוונטיים הייתה מוגבלת. ייתכן שהשגת יעד של מניעה איננה מצריכה תקיפה של רשימה נוספת של אמצעי לחימה, אלא שינוי המדיניות האיראנית או מדיניות סוריה ושל השחקנים המאפשרים את הפעילות האיראנית. ייתכן שדווקא תהליך הסלמה - והשלכותיו על יציבות סוריה והמערכת האזורית - הוא זה שיאלץ אותם לבחון מחדש את מדיניותם.

ככל שהעלייה במחיר הצפוי של המלחמה תיצור לישראל ולחיזבאללה אינטרס משותף לנהל עימות מוגבל מתחת לסף המלחמה, הדבר יחייב את שני הצדדים לתקשורת אסטרטגית, בניית ציפיות הדדיות וריסון הפעולה הצבאית לתוך טווח הציפיות שנבנה מראש (ממש כפי שעשה חיזבאללה לקראת ובמהלך הירי באביבים בספטמבר 2019). שני הצדדים יצטרכו להימנע מפעולות שעשוית להצטייר בטעות כפתיחת מלחמה או שלא יותירו לצד השני ברירה אלא להסלים למלחמה.

עם כניסת חיזבאללה לעידן הנשק המדויק, צמצום הפגיעה בישראל יהווה מטרה חשובה יותר של מלחמה מלאה, והאתגר המורכב ממילא של התאמת ההישג הצפוי של המלחמה למחירה הצפוי ילך ויתחדד. 

המאבק בין ישראל לאיראן מתנהל בסוריה, בעזה, ועל פי פרסומים גם בלבנון ובעיראק, וייתכן שאחד המאפיינים של העימות הבא יהיה הרב־זירתיות. בעימותים כאלה נכון לשמור על גמישות בהעתקת מאמצים בין זירות, ולא להתחייב למאמץ בעצימות גבוהה בזירה בודדת. 
המפגש בין שעון הגרעין לבין השעונים האמריקאיים (קורונה, מיתון ובחירות) עלול ליצור נקודה שבה איראן מתקרבת לקווים אדומים, בעוד ארה"ב מוסחת או בוחנת מחדש את מדיניותה. ישראל חייבת למנוע שטח מת בטיפול האמריקאי בגרעין ולהכין אופציות צבאיות. 

האתגר האסטרטגי הוא לעצב עימות בעל עצימות אופטימלית: מספיק גבוהה כדי שתשפיע על מדיניות הצדדים הרלוונטיים, ומספיק נמוכה כדי שניתן יהיה להתמיד בו כפי הצורך.

אל"ם (במיל') טירה הוא טייס לשעבר בחיל האוויר. ד"ר גוז'נסקי הוא מומחה לאיראן ולמדינות המפרץ, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב

tguvot@maariv.co.il