השנה היא 1916. מקבץ מכובדים שעל שמם ייקראו רחובות ראשיים במדינת ישראל מתיישבים לקפה בעיר מנצ'סטר: ארתור ג'יימס בלפור, הרברט סמואל וחיים ויצמן.

השלישי עשה כל אשר ביכולתו כדי להביא את הנציבים הבריטים לידי הכרה ברעיון הציוני להשבת העם היהודי לביתו בארץ ישראל. הוא הבין כי היהודים חייבים מדינה, ואף אמר לאחר ועידת אוויאן: "העולם נחלק לשניים: מקומות שליהודים אסור להתגורר בהם, ומקומות שליהודים אסור להיכנס אליהם".

בשנת 1917 העביר בלפור לרוטשילד את הצהרתו המפורסמת שעל יסודה ניתנה הזכות לעם היהודי להקים בית לאומי בארץ ישראל. בלפור ראה בעם היהודי מה שאנחנו, בשנת 2020, מתקשים לראות: עם מלוכד, חזק וחדור מוטיבציה להקמת מדינה עצמאית בציון. בעיניו מדובר היה במשימה היסטורית מדרגה עליונה שנגזרה מצו הבורא. כך התבטא כשהוא נשאל מה הניע אותו להקים את מדינת היהודים. 

ט' באב הוא זמן טוב לעצור, לקחת נשימה עמוקה ולצלול לנבכי עמנו. הזעם, הכעס והאלימות המאפיינים כל כך את האווירה הציבורית בימים אלו וממלאים את הרחובות הם מסור המנסר את הגזע שממנו צומחת מדינת ישראל. לו בלפור היה רואה מה מתרחש ברחוב הקרוי על שמו בירושלים, בוודאי היה מתהפך בקברו. 

תשעה באב בכותל המערבי (צילום: מרק ישראל סלם)תשעה באב בכותל המערבי (צילום: מרק ישראל סלם)

לפני זמן לא רב קמה מדינת ישראל על ידי צעירים שאפתנים, מלוכדים ומחוברים לרעיון הקמת הבית. אותם צעירים, מרקעים שונים ובעלי דעות שונות, הניחו למחלוקות ביניהם לטובת הקמת המדינה. הם לא עסקו בהאשמות, בפילוג, בשנאת חינם, אלא בבנייה, בחריש, בנטיעות ובהתעצמות חברתית, כלכלית וצבאית. בישראל שנת 2020, צעירים בני אותו הגיל שבו היו ויצמן, הרצל, בן גוריון, פרס וז'בוטינסקי, מתקבצים כדי למחות, אך עלולים במעשיהם להחריב את הבית היחיד שיש לנו. 

בכל בית יש מחלוקות. בכל בית יש ריבים, מחשבות, אתגרים, שאלות וספקות. זכות המחאה תמיד שמורה. אך ברגע שהאלימות מרימה ראש, השסעים הקורעים אותנו לגזרים מתרחבים ומתארכים. אלימות ושנאה אינן הדרך לחיבור, אלא לפילוג ולחורבן. כך היה בעברנו, ולצערי, כך עלול להיות גם בעתיד. 

ההפגנה בתל אביב. צילום: אבשלום ששוני (צילום: אבשלום שושני)ההפגנה בתל אביב. צילום: אבשלום ששוני (צילום: אבשלום שושני)

זו תקופה לא קלה לעולם כולו. בפני מדינת ישראל עומדים אתגרים לא פשוטים. האבטלה בשיאה, המציאות הביטחונית לא מקילה, והחברה מדממת ושסועה. במקורות נכתב: "אם אין אני לי מי לי", ואם יורשה לי כפרפראזה לומר: "אם אין אנו לנו, מי לנו?". 

בימים שבהם נדרשת הלכידות יותר מאי פעם, אני פונה לאחינו היוצאים להביע את זעמם ברחובות הארץ: אל תעשו לפילוג ולשנאה את העבודה, אל תרחיקו בין האנשים. יש לכם מה לומר, אמרו בקול גדול שיישמע, אבל שמרו על אחיכם ואחיותיכם, גם על אלה שאינם מסכימים איתכם. כולנו חולקים גורל משותף. כולנו כואבים את המציאות החדשה. כולנו עושים כל שניתן על מנת להתמודד עם האתגרים המתרגשים עלינו. 

הכותב הוא ראש המועצה האזורית בקעת הירדן ויו"ר מועצת יש"ע.