בימים האחרונים נחשפנו למקרה אונס מחריד שעל פי החשד נעשה בילדה כבת 12 מירושלים בידי נערים בני 13 עד 17. על פי החשד, המעשים בוצעו במקומות שונים, ואף תועדו בניידים של הנערים. לפי החשד, אחד הנערים הוא שסרסר בנערה וארגן את המפגשים עם חבריו. זאת אינה הפעם הראשונה שבה אנו שומעים על מעשים מחרידים כאלו במחוזותינו. אינני מסוגלת להבין כיצד מעשים כגון אלו מתרחשים שוב ושוב ומכתימים לעד את נשמותיהן ותומתן של ילדות שהופכות קורבנות למעשי זוועה.
כל נער ונערה בישראל נחשפים מדי שנה לתוכניות לימוד והעשרה נרחבות בנושא מניעת אלימות מילולית ופיזית והסברה בנושאי סמים ואלכוהול ולומדים שעות חינוך בכיתה בידי המחנכים. אפשר להניח שסוגיות אלו שבות וצפות בשיעורים. אם כך מדוע מקרים אלו חוזרים על עצמם? לדאבוני, אין לי הסבר לכך. אך יש כמה גורמים שאפשר להציע.
ראשית, לעתים ההורים אינם מעורבים בחיי הילדים. הם אינם מודעים למעשי ילדיהם ברשתות החברתיות ולמעשיהם מחוץ לבית. חמורה מכך העובדה שהורים רבים מגוננים על ידיהם בכפייתיות יתר, לא ברמת חינוך לערכים אלא להפך – תוקפים את מערכת החינוך כאשר זאת מוצאת את ילדיהם "אשמים" בהתנהגות לא ראויה, ובמקום לחנך ולהעניש את ילדיהם, הם תוקפים את המורים ואת מערכת החינוך.
ההורים נושאים באחריות גם בכך שהם מהללים את ילדיהם השכם והערב בשלל שמות תואר כגון: "מלך, נסיך, אלוף, גיבור" או במקרים אחרים מבלבלים בין הדורות ומכנים את ילדיהם "אבא". רגע, על שום מה מילות השבח וההלל הריקות מתוכן, ומי פה ההורה? מי מקבל את ההחלטות במשפחה?
שנית, נדמה שלעתים מערכת המשפט מקילה מאוד במתן גזר הדין למבצעי עבירות מין ואלימות. הגיע הזמן לענישה מחמירה ומרתיעה יותר, גם לבני נוער. אני לחלוטין בעד ניתוב עבריינים לשיקום ושילובם מחדש בחברה, אך בד בבד חייבת להיות הרתעה וענישה.
ולבסוף, הסברה. את האחריות לכך חייב השר לביטחון פנים אמיר אוחנה לקחת לידיו. מוקד פניות הנוער בנושא פגיעה ברשתות החברתיות עמוס לעייפה, ואין מי שמפקח מספיק על המרחב הווירטואלי. כעת, כשהנוער אינו נמצא במסגרות החינוך הפורמליות, זה הזמן לפעול למען הסדר ושלום הציבור. היטיב לומר זאת אלברט איינשטיין: "אינני מלמד את התלמידים שלי, אני רק מנסה לייצר את התנאים שבהם יוכלו ללמוד".