זו לא רק הכלכלה: עוד בטרם זכה בית ראש הממשלה לכינוי “בלפור”, היו בישראל פורומים מצומצמים ששימשו חמ”ל אופרטיבי־פוליטי של ראשי ממשלה; חבורה מצומצמת ובלתי פורמלית שמשכה בחוטים מאחורי הקלעים. המפורסמים שבהם היו “המטבחון” של גולדה, “פורום החווה” של אריאל שרון, והיה גם אהוד אולמרט ואשת סודו הנצחית שולה זקן. כוחם היה במחויבות המוחלטת לראש הממשלה, שנועדה לשמר את חוסנו הפוליטי. בשנות כהונתו הממושכות של נתניהו יועצים באו והלכו, פוליטיקאים נאמנים קורבו והורחקו. “בלפור” התגבש לשם קוד המיוחס לצוות המשפחתי הגרעיני. יחידת אטום שאינה ניתנת לפיצוח.

הבית ברחוב סמולנסקין, פינת בלפור, נסתר מן העין. על הכניסות לרחוב מכסה מסך שחור, משל היה מדובר בתיאטרון רחוב ענקי. לפניו ניצבות גדרות גבוהות וכעורות, שסביבן ניצבים אנשי היחידה לאבטחת אישים של השב”כ. פעם, בעידן התמימות שלפני רצח רבין, היה בית ראש הממשלה מהבתים היפים של שכונת רחביה שנבנו בסגנון בינלאומי. היה אפשר לחלוף על פניו באין מפריע וגם להפגין. אבל הזמנים השתנו. ראש הממשלה הוא מהמנהיגים המאובטחים ביותר בעולם, מורם, מורחק ומנותק מעם. המציאות הנוכחית משלבת צורכי אבטחה, היסטריית יתר וסמל סטטוס.

ההפגנה בבלפור נגד נתניהו (צילום: מרק ישראל סלם)
ההפגנה בבלפור נגד נתניהו (צילום: מרק ישראל סלם)

מבחינה פוליטית, “בלפור” היה לאימפריה של איש אחד (יש אומרים משפחה אחת). מקורה של המילה imperium בלטינית, ומשמעותה סמכות עליונה. כזה הוא בנימין נתניהו. לכל הפחות כך הוא בעיני עצמו. אבל כמו מנהיגים אחרים בהיסטוריה האנושית, הוא לא מבחין בסימני ההתפוררות של ממלכת הכזבים שהקים. במובן הזה, הקירות המתקלפים של המעון, שזכו ליחסי ציבור מופרזים, ואלפי המפגינים ברחובות הקוראים לו להתפטר, הם רק סמל לשקיעתה האטית של אימפריית בלפור, דמדומי שלטונו של האיש ששינה את פניה של מדינת ישראל ואת הדנ”א שהניע את התנועה הציונית להקים כאן חברת מופת. אבל יש גם בשורה טובה. ככל שהוא וחבורת מלחכי הפנכה שסביבו מתנתקים מהציבור, כך הם מעוררים באזרחים רבים את ההבנה שפוליטיקה היא מכשיר ולא תכלית. היא יכולה להיות הרסנית, אבל היא גם המפתח לחולל שינוי.

בתווך נמצא בני גנץ. לבו עם המפגינים אך כיסאו ליד שולחן הממשלה. אין להקל ראש במצוקתו ובלימבו הפוליטי שבו הוא שרוי. את התמימות הפוליטית הוא איבד מזמן, ולכן ההצבעה נגד תקציב חד־שנתי היא הזדמנות אחרונה בהחלט לשמור על מעט הכבוד שנותר לו ולהוכיח שלא שכח את התחייבותו להציב את ישראל לפני הכל.

בני גנץ  (צילום: אלי דסה)
בני גנץ (צילום: אלי דסה)

קשה להאמין שמישהו מחברי הכנסת, גם בגוש הימין, “קונה” את טענת נתניהו שכל גורמי המקצוע תומכים בתקציב חד־שנתי (כלומר לשלושה חודשים) או את הנימוק המופרך שתקציב דו־שנתי יהיה כרוך בגזירות כלכליות (שיהיו בכל מקרה), אבל נדמה שרבים מהם מקבלים בהשלמה את האיום שלו לגרור את ישראל לבחירות בפעם הרביעית. אם יתממש התרחיש הזה, מכונת הספינים המשוכללת של “בלפור” תפיל את האחריות על כתפיו של גנץ. הוא יהיה האשם תמיד. לתפקיד הזה לוהק מלכתחילה.

זו שעת מבחן לכחול לבן. כל נוסחה פוליטית זולת תקציב ל־15 חודשים תהיה כישלון. אם בכוונתו של גנץ להיכנע, מוטב שיניף דגל לבן ויתקפל כבר עכשיו. אם בכל זאת הפיק לקחים ממסע ההשפלות שהוא עובר בחודשים האחרונים ועקומת הלמידה שלו לא השתטחה לגמרי, עליו להציב לנתניהו קו אדום.

כן, יש רגעים בחייו של מנהיג שעליו לומר - עד כאן. בשל ההפרה הבוטה של ההסכם הקואליציוני שנחתם לפני פחות משלושה חודשים, בשל המניעים הפוליטיים הנפסדים והגלויים לעין של נתניהו, ובעיקר בגלל שיקולים כלכליים ענייניים ומובנים מאליהם בעיצומו של משבר חסר תקדים. אם ינהג כך, אפשר שזה יהיה המהלך החשוב האחרון בקריירה הפוליטית הקצרה של בני גנץ, אבל בדרכו הממלכתית והמאופקת הוא לפחות יירשם כמי שחשף את הבלופר מבלפור.