יש לי בשורה קשה למבוגרים החיים בקרבנו ומייחלים למיגור הקורונה: אחת מחברות הביטוח הודיעה לאחרונה כי מעתה ואילך, אנשים מעל גיל 60, בלי התייחסות למצבם הבריאותי, לא יבוטחו כאשר יעלו על מטוס בדרכם לחו”ל או על אונייה או אפילו ישחו למרחקים. לעומת זאת, כל נוסע אחר, צעיר יותר, שיידבק בקורונה, יקבל את מלוא הטיפול כולל הארכת שהות בחו”ל כתוצאה מדרישה לבידודו כחולה או אשפוזו. זו ראשיתה אולי של תופעה מדאיגה, שלמרבה הצער עלולה להימשך. המבוגרים שבקרבנו יידחקו לשולי החברה. הם הרי בדרגת סיכון גבוהה. אלה שלחמו, הקריבו ועבדו במלוא כוחם יידחקו לשוליים אך ורק מפאת גילם.
עוד צרה גדולה נכונה לנו בעקבות הקורונה: טיסות ונסיעות עסקים מעבר לים ולגבולות רחוקים מצטמצמות וכמעט נעלמות מנופנו. נדמה שאסון גדול הולך ונרקם בתוכנו. הבידוד וההתרחקות לא רק מרחיקים אותנו האחד מרעהו, אלא גם בונים הרגלי נסיעה, עבודה וחיים שכנראה יהפכו ללחם חוקנו. מפגשים אנושיים הופכים בימי הקורונה לשיחות מעל גבי מסך מרצד. הבדידות תלך ותגבר. היא תנצח גם את אלה שהיו מורגלים עד כה לנסיעות עסקים, שהיו נערכות בתכיפות רבה. ספק אם ההרגלים הישנים ישובו לחיים. ייתכן שגם משפחות ימשיכו להתראות רק בזום מרחוק. לא עוד חיבוקים ונשיקות וטפיחות על השכם. האסון הנורא של ההתרחקות מפאת אימת המחלה יהפוך להרגל של קבע.
מה עושים? כיצד נלחמים בתופעה המדאיגה הזו? הימים הללו לא יניבו כמובן פתרון של ממש, שהרי ההתרחקות היא צו השעה והוראה בטיחותית. אולם ברבות הימים, ונקווה שלא השנים, נתרחק מהמחלה. כיצד נשיב ימינו כקדם? נצטרך אולי לקיים סדנאות וטיפולים שירגיעו אותנו, שישכנעו אותנו לשוב לימים הנפלאים של פעם. נקווה שנצליח לשוב לימים ההם של קרבה, אהבה וטפיחה על השכם, ולא נגיעה במרפק.