בין מעט היתרונות המנחמים בתוך משבר הקורונה שהגיח אלינו בשנה החולפת, לפחות כאן בישראל אפשר לציין את ההערכה המחודשת למערכת הבריאות הציבורית. גם למחשבה שיש לתקצב סקטור כזה הרבה יותר ממה שקורה בפועל. קצת עצוב להודות שזה הגיע לאחר שנים רבות שמערכת הבריאות שיוועה בלאו הכי לתקציבים, ואחרי מחאות קשות ומוצדקות של צוותים רפואיים - אם מצד מנהלי מחלקות פנימיות שהחליטו בשנה האחרונה להרים בעצמם את נס המרד נגד תופעת אשפוז קשישים בחדרי כביסה ואוכל במצבי תפוסה לא ריאליים; האחיות והרופאים המתמחים - וכל אלה רק חלק מהרשימה. 

זיהומים בבתי חולים, שמהווים את אחד מגורמי התמותה הבולטים, לא עשו את מה שהנגיף עשה. אבל ניחא, הנחנו לעבר וסלחנו, קיבלנו תשומת לב סוף־סוף. אבל אולי גם פה יש אשליה? כי הרי לא ייתכן שכשמדברים על מחסור במכונות הנשמה ימנו שרי קהילות ומים, או שכן?

האם המענק החביב שאני ועוד רבים קיבלנו (דמי כיס מנתניהו לשלוש היציאות הבאות לבית קפה. תודה, אגב) הוא חשוב יותר ממחשבה מערכתית על השנים הבאות? האם מנהלי בתי חולים ציבוריים צריכים להפוך לפושטי יד כל כמה שבועות כדי שעובדיהם יוכלו להמשיך לטפל? לא ניתמם, כי זה כנראה לא חדש. אבל אם בשנה שמערכת הבריאות קיבלה סוף־סוף במה (גם אם פופוליסטית) המדינה עדיין מסוגלת לזלזל בסקטור כה משמעותי - יש בכלל מה לקוות להמשך?