אבו־עלי באבו דאבי: מותר להיות מרוצים מהנורמליזציה של היחסים עם איחוד האמירויות, אבל לפני שמזמינים חדר בבורג' אל־ערב, מוטב לזכור שחיים נורמליים ייכונו רק כשישראל והפלסטינים יפתרו את הסכסוך. אפשר לסמוך על נתניהו וטראמפ שיחגגו את ההסכם עם איחוד האמירויות על מדשאות הבית הלבן עם הרבה טקס בישבן, ברהב ובהגזמה. בעיני עצמם, הרומן הסודי לכאורה שיצא לאור הוא עילה לפרס נובל לשלום. לא פחות.
היתרונות ביחסים עם מדינות ערביות במרחב המזרח־תיכוני מובנים מאליהם, אבל אין בהם כדי להפיג את החשש שאינטרסים אישיים הכתיבו את עיתוי הפרסום ושמחיר העסקה יהיה גבוה מן התמורה. הניסיון למתג את המהלך כהסכם שלום הוא אקט שיווקי מתעתע שנועד לצרוב את התודעה ולהציב את נתניהו בשורה אחת עם בגין, רבין ופרס, ואת טראמפ לצדם של קרטר ואובמה. גם זו הפרזה הדורשת דיוק. לא מדובר בהסכם שלום עם אויבים אלא במפגש של אינטרסים - הסכם דיפלומטי דקלרטיבי, המעגן מערכת יחסים ארוכת שנים ופותח דלת לעולם הערבי.
לא ידוע אם ההסכם, הגונז (או מקפיא) את החלת הריבונות בשטחים, כרוך במימוש תוכנית טראמפ שמשמעותה הקמת מדינה פלסטינית. מעבר לכך, סוגיית עסקת הנשק הנלווית לו מעוררת סימני שאלה כבדים, ועל אף ההכחשות הנמרצות, לא ברור אם ישראל ויתרה על התנגדותה למכירת מטוסי F35 לאיחוד האמירויות. כך או כך, ייתכן שהאמריקאים כלל לא סופרים אותה. העסקה משרתת את צרכיו הפוליטיים של טראמפ ואת האינטרסים הצבאיים של בן־זאיד, ואפשר שדווקא נתניהו משמש שחקן משנה.
באופן רשמי, ישראל נאלצה לוותר על הסיפוח. שותפיו של נתניהו מימין שהתרגלו “לגנוב סוסים” איתו הבינו שהפעם הם אלה שנפלו קורבן להבטחת שווא. עם זאת, רוב הישראלים לא מתרגשים. הם התרגלו להבטחות ללא כיסוי ומאסו בעיסוק בכיבוש ובסוגיה הפלסטינית. קשה להאשים אותם. הנהייה אחרי הפרפראות הנוצצות שמציעה אבו דאבי הרבה יותר מלבבת; החופשות המפנקות, בתי המלון הגרנדיוזיים, החופים המלאכותיים וההזדמנויות העסקיות. פנטזיה על חופשה באבו דאבי סוחפת יותר מאשר דיון חמוץ על תהליך קבלת החלטות קלוקל, ממשל תקין, קורונה, הסלמה בדרום ועוד. שלא לדבר על עייפות החומר מהעיסוק במשפטו של נתניהו.
גם אם נניח שמדובר בהסכם דיפלומטי שיתרונותיו עבור ישראל עולים לאין שיעור על חסרונותיו, הרי שגם תוצאה טובה ככל שתהיה לא יכולה לחפות על תהליך קבלת החלטות פגום. נתניהו מידר לחלוטין את הצמרת המדינית הבכירה. ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון בני גנץ, שר החוץ גבי אשכנזי ושרי הליכוד הבכירים התעדכנו דרך התקשורת. נתניהו הסביר כי ההישג המדיני שלו ורק שלו, פרי מאמציו המדיניים שקדמו לשותפות הקואליציונית. בנוסף טען כי טראמפ ובן־זאיד דרשו לצמצם את מעגל שותפי הסוד מחשש להדלפות. אם זה מזכיר לכם משהו, אתם לא טועים.
קשה שלא לחשוד בניקיון הדעת של מי שהאינטרסים האישיים שלו מעורבים (אם לא מכתיבים) בהתנהלותו המדינית־ביטחונית, הכלכלית והפוליטית. אצל נתניהו מדובר בשיטה. כך מינה את גמזו לפרויקטור בלי לעדכן את גנץ, בדרך הזאת פעל כשרכש בשעתו צוללות בלי לעדכן את שר הביטחון יעלון, כך הכריז בינואר על הסיפוח, וכך גם ביטל אותו כעבור שבעה חודשים. בדרך זו הודיע על חלוקה של מיליארדים, ללא תיאום מוקדם, בעיצומו של משבר הקורונה, וזו דרכו להחליט על בחירות - לבד!
נתניהו מתנהג כמו איש שיש לו מדינה. הוא יודע את נפש בוחריו ובונה על הצורך הנואש שלהם באסקפיזם. לכן הוא משווק את ההסכם עם איחוד האמירויות כהישג היסטורי. באמצעות אבו דאבי הוא עושה על אזרחי ישראל עוד סיבוב של אבו־עלי. מותר להיות מרוצים מהנורמליזציה של היחסים עם איחוד האמירויות, אבל לפני שמזמינים חדר בבורג' אל־ערב, מוטב לזכור שחיים נורמליים ייכונו רק כשישראל והפלסטינים יפתרו את הסכסוך המדמם זה מאה שנים. המפתח למזרח תיכון חדש נמצא מתחת לפנס ולא במפרץ הפרסי.