רשימת הערים האדומות וההתנהלות מולן – כן סגר, לא סגר, טוב, אז עוצר לילי – מספרות אולי את כל הסיפור של מחדל הטיפול בקורונה. כידוע, רוב היישובים ברשימה הזו הם ערביים או חרדיים. בעוד שבשאר חלקי הארץ הקורונה נמצאת בשליטה מסוימת, ביישובים רבים במגזרים הערבי והחרדי היא משתוללת באין מפריע. אקס־טריטוריות. באופן לא מפתיע, אלה אותם מקומות שגם בשגרה לא תמיד כל החוקים החלים על אזרחי המדינה חלים עליהם, כל מגזר מסיבותיו – במגזר החרדי כתוצאה מהסכמים פוליטיים ובקרב המגזר הערבי כתוצאה מהיעדר אכיפה.
למה הרשימה הזו מספרת הכל? כי אחרת אין איך להסביר את הטרלול הזה שקוראים לו "הטיפול במשבר הקורונה". זה כבר לא רק תרבות ה"סמוך" הישראלית, כבר לא רק ההנחיות הסותרות או היעדרן, כבר לא רק השיקולים הזרים שמאפיינים את קבלת ההחלטות. זה המכלול שהופך את הטיפול במשבר לרשלנות פושעת. רשלנות שהביאה אותנו לצמרת טבלת המדינות עם התחלואה הגבוהה בעולם פר נפש, זאת לפי הפרויקטור גמזו.
ואין איך להסביר את זה. אפילו בקנה מידה של מדינת ישראל, שידעה מחדלים גדולים וקשים – ממלחמות יום הכיפורים ולבנון השנייה ועד השמירה הרשלנית על גבו של ראש ממשלה מפני מתנקש – מדובר במחדל יוצא דופן. לכל מחדל צבאי בעבר היו את הצידוקים שלו: קריאה לא נכונה של המפה, מחסור בציוד או במודיעין וכו'. הסברים שונים, כולם מכעיסים ומקוממים, אבל הגיוניים. אבל במחדל הנוכחי אין היגיון: לא חסר ציוד, לא חסרים תקציבים, את התנהגותו של האויב כבר למדנו להכיר מאז פברואר ואין שום ליקוי מודיעיני. בנקודת הזמן הזו, ספטמבר 2020, מעל לחצי שנה מאז החולה הראשון בישראל, רוב העובדות נמצאות על השולחן, וכך גם אפשרויות הפעולה, ואם לא, נתניהו יכול להרים טלפון למנהיגי מדינות אחרות ולשאול אותם איך הם עשו את זה.
ולמרות זאת, ההנהגה לא רק עושה כל טעות אפשרית בדרך, אלא גם מאפשרת לחולים, במודע וברשות, להסתובב בחוץ ולהדביק אחרים. לא כי הציבור לא ממושמע (והוא אכן לא), אלא כי אלה ההנחיות. כשלא מאפשרים בדיקה למי שנחשף לחולה קורונה, אלא אם מתפתחים תסמינים, התוצאה היא שחולי קורונה מסתובבים בינינו באין מפריע, מדביקים אחרים, שלא באשמתם ולא בידיעתם.
וכשמחפשים היגיון בשיגעון הזה, אין אלא להניח שהסיבה המרכזית להתנהלות ההזויה והמופקרת של מדינת ישראל נעוצה בכך שהמגיפה משתוללת בעיקר בקרב המגזרים שמאז קום המדינה מתנהלים כאוטונומיות עם חוקים משלהן: מחוק גיוס בני ישיבות וסוגיית לימודי הליבה ועד אי־אכיפת עבירות בנייה ואלימות ביישובים ערביים. אם ממשלות ישראל לדורותיהן נכנעו ללחץ הפוליטיקאים החרדים, אז למה שנגיף קטן ישנה את הסטטוס קוו? ואם המשטרה לא טורחת פעמים רבות להיכנס ליישובים ערביים כדי לאכוף את החוק, אז למה שהיא תיכנס לשם כדי לעצור וירוס?