כל המדינה זועזעה ממקרה האונס באילת. סיטואציה שבה מספר גדול של נערים בוגרים ומבוגרים ניצלו, לפי כתב האישום, חוסר אונים של נערה צעירה כדי לבצע בה מעשי אונס קבוצתי - מחרידה גם את האדישים שבינינו. ואנו שואלים את עצמנו: להיכן הידרדרנו? איך יכולה קבוצה של נערים ומבוגרים לרדת לתהומות של שימוש אכזרי ונתעב בגופה של נערה? וכשמפגינות מניפות שלטים שבהם כתוב "נערה שיכורה זה לא", הן צודקות לחלוטין. זה חייב להיות בגדר איסור חברתי מוחלט.
עד כאן הכל ברור, אבל ראוי מאוד לבחון את התגובות וההצעות השונות המועלות על ידי מביעי דעות שונים. ראשית, מראים לנו בגאווה מסוימת, כדבר הראוי לציון, שגם גברים מצטרפים למאבק נגד ניצולן המרושע של נערות, כאילו יכול להיות פה שוני בין נשים לבין גברים. וזו כמובן טעות. לגברים יש אותו אינטרס להגן על נשים כפי שיש לנשים להגן על עצמן. לכל גבר יש אמא או אחות או רעיה או בת או נכדה. ההגנה על נשים היא הגנה על קרובות המשפחה של כולנו, ושום גבר לא היה רוצה שיקרה לבתו או לנכדתו או לאחותו מה שקרה לאותה נערה. אין פה מחנות של נשים או גברים. המאבק של הנשים בעניין זה זהה לחלוטין למאבקם של הגברים.
ובהמשך, לא מעטים מבעלי הדעות אומרים לנו שצריך לטפל בכך בתחום החינוך; שפתרון האמת הוא ביצירת נורמות חברתיות שנעביר לנערים דרך מערכת החינוך עצמה או דרך הערכים שמשפחה צריכה להקנות לבניה.
ברור כי כל תרומה של מערכת החינוך על כל גווניה בנושא זה היא ברוכה. אבל מקרה האונס באילת אינו מקרה האונס הקבוצתי היחיד שהיה בישראל. היו מקרים דומים בעבר. אם נושא החינוך הוא הפתרון, איפה הייתה תרומתו עד היום? האם חיכינו חלילה דווקא למקרה האונס באילת כדי להתעורר ולהבין שהפתרון הוא בתחום החינוך? בוודאי שלא. החינוך לא יפתור את הבעיה בעתיד, כפי שהוא לא פתר אותה עד היום.
התרומה של מערכת החינוך היא חשובה, אך לעולם היא לא תהיה תשובת האמת למלחמה במקרי אונס או מעשי פשע אחרים. זוהי תמימות. נגד מעשי פשע לא ניתן להילחם דרך מערכת החינוך. הקוד הפלילי לא נוצר על בסיס תיאורטי; הוא נבנה על שום ההבנה בקיום הרוע האנושי. הוא נוצר כדי להגן על החברה, בהבנה ברורה של טבע האדם ובידיעה מתוך ניסיון אנושי רב שהצטבר, שללא הרתעה נאותה, אי אפשר לשמור על יחידים בחברה ועל החברה עצמה.
זה לא לחלוטין שונה מהמאבק בתאונות הדרכים. גם את המאבק בתאונות הדרכים אי אפשר לקדם ממש דרך מערכת החינוך. להשפיע מעט כן, אבל לגרום לשינוי משמעותי בהתנהלות עברייני התנועה דרך חינוך והסברה - ממש לא. התנהלות עברייני התנועה נעוצה באופיים ובלחצים המופעלים עליהם בזמן הנהיגה.
אנו יכולים לדבר הרבה על חשיבות מערכת החינוך ומערכת ההסברה, ויש להן חשיבות, אבל לא חשיבות מכרעת. מערכות אלה לעולם לא יהוו את פתרון האמת בפרישת ההגנה על החברה. לא סתם אמר לנו רבי חנינא בפרקי אבות, פרק ג': "הווי מתפלל בשלומה של מלכות. שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו".
מעשה עבירה הוא מעשה עבירה ומעשה פשע הוא מעשה פשע. ומחמת האופי המורכב של האדם, הדרך האמיתית שבה ניתן להילחם בפשיעה היא באמצעות יצירת הרתעה נאותה. אם נהיה נאיביים ונרשה שרמת ההרתעה תהיה רופסת וסלחנית, לא תיווצר ההרתעה הנחוצה ולא נוכל להגן על החברה. רמת הענישה היא ביטוי ברור לרמת החומרה שמייחסת מערכת המשפט למעשה העבירה.
ההיבט השלישי שבו אנו חוששים לעסוק מחמת רגישותו הוא ההתנהלות של הנערות עצמן. זכותן של נערות לעשות כיף ולבלות, ובשום מצב לא יכולה להיות הצדקה לתקיפת נערה נגד רצונה או לניצול מצב אפשרי של חוסר הגנה. אבל אנחנו לא עוסקים בעקרונות מופשטים; אנו עוסקים ביצרים של בני אנוש, וגם בחולשותיהם. גם הנערות היוצאות לבלות צריכות לדעת להציב גבולות לעצמן ולא לשתות לשוכרה עד לאובדן חושים.