בטור שפרסם לאחרונה נחום ברנע ב”ידיעות אחרונות” הוא טען שהישראלים לא עוטים מסיכות כי אין להם אמון במנהיגות. איני חושב שכך הוא, אך נניח לרגע שהוא צודק. במלחמת יום הכיפורים העם איבד אמון במנהיגיו הצבאיים בדרגות הגבוהות ביותר, בשר הביטחון ובממשלה כולה. המתח בין הדרג המדיני והצבאי היה קשה ביותר. בדרג הצבאי הבכיר היו מלחמות גנרלים איומות. שר הביטחון הציע הצעה מיניסטריאלית שלא בוצעה, מפקדי האוגדות לא צייתו לאלוף פיקוד והביאו מפקד חזית ממילואים לפיקוד הדרום, שיעשה סדר.
קצינים בכירים נוטרלו, הוזזו מתפקידם, ושר הביטחון דיבר על “חורבן בית שלישי”. בעקבות דברי ברנע, הייתי כביכול יכול להסיק שהחיילים והמפקדים הזוטרים היו אמורים לקחת את חפציהם ולברוח מהמלחמה בסיני לתל אביב. אבל לא כך היה: לוחמי צה”ל, בפיקוד מפקדי שדה, מצאו את עצמם מגינים על עצם הקיום של עם ישראל.
מישהו חשב, בגלל אובדן אמון במנהיגי המדינה ובחלק ממנהיגי הצבא, להצביע ברגליים ולפנות את החזית? מה שנדרש כיום מאזרחי ישראל הוא לעטות מסיכות. להבדיל אלף אלפי הבדלות, במלחמת יום הכיפורים עטינו אפוד מגן, קסדה וחגור. זה כנראה היה נעים פחות מעטיית מסיכה, וגם כיום, כפי שפרופ’ רוני גמזו התבטא, “אנחנו במלחמה”.
כמו כן, דיברו בימים האחרונים על הכניעה לחרדים. ואני אומר שאם יש כאן כניעה לחרדים, אז יש גם כניעה לתושבים אחרים בערים שונות ברחבי הארץ, כמו תל אביב למשל. מידת אי־הציות וההתרסה שאני ראיתי ברחובות דומה בעיניי לזו של החרדים. אלה מתכנסים בבתי כנסת ואלה מתכנסים במסיבות ברחבי העיר. אי־עטיית המסיכות היא הפקרות בעיניי. ההבדל בשיעור ההידבקות נובע כנראה מהצפיפות שקיימת בחלק מהערים החרדיות בקרב החרדים.
קראתי לאחרונה את הפרסום שלפיו אין נתונים על הדבקות בהפגנות. ואני שואל: כיצד ייתכן שאלפי אנשים מצטופפים, מזיעים, נושפים זה בזה וחלקם אינם עוטים מסיכות – לא מהווים מקור להדבקה? הרי כולנו יודעים את טיבה ונפיצותה של שרשרת ההדבקה, ויש לזכור שהיא לעתים כוללת חולים נטולי סימפטומים.
רובנו מבינים שעטיית מסיכות תקטע את שרשרת ההידבקות באחת ותאפשר למשק לפעול ללא סגרים. מבחינה זו, חבל שחובת עטיית המסיכה אינה חלה על מגישים במהדורות חדשות או בתוכניות בכלי תקשורת.
כי הרי התקשורת מגיעה לכל אדם, בית ופינה במדינת ישראל, והיא יכולה להעביר את המסרים שומרי החיים שיסייעו במיגור שרשרת ההדבקה. אני מציע לתקשורת ללמוד מהאופן שבו עוטים מסיכה באליפות ארצות הברית הפתוחה לטניס: שם, למעט בשעת המשחק, כל השאר נעשה עם מסיכה, כולל הראיונות המסכמים עם המנצח וקטעי הפרשנות.
לסיכום, אני קורא לראש הממשלה ולגמזו להמשיך לאכוף, וביתר שאת, את עטיית המסיכות והריחוק החברתי. אני קורא למנהיגים להקדיש את כל תשומת הלב, החקיקה והמשאבים לכך כדי שנצליח להימנע מהסגר הבא.
הכותב הוא תא"ל (במיל'), חבר “מבטחי ישראל" ונשיא התאחדות התעשיינים לשעבר.