תלמידי כיתה י"ב של תיכון בכפר סבא כתבו על שלטים ביום הראשון ללימודים, כקבלת פנים שהכינו לתלמידות כיתה י': "נאפה 12; אילת - 30; כיתה י"ב - 100". במילים אחרות: אם לא תיתנו, ניקח בכוח. להגיד שאני בשוק? זה אפילו לא מתקרב לאיך שאני מרגישה.

לא האמנתי שדבר כזה יקרה בכפר סבא, העיר הישנונית שבה גדלתי, העיר שהורים צעירים עברו אליה כדי לגדל בה את ילדיהם כי מערכת החינוך שלה ידועה כטובה. ועדיין, למרות הזעזוע מהאונס הקבוצתי באילת, התלמידים בשכבה הבוגרת של התיכון חשבו שכך נכון לקבל את בנות כיתה י'. על זה נאמר: אם בארזים נפלה שלהבת. 

הגיע הזמן שנתייחס לתופעה הזאת כהתנהגות שהשתרשה והפכה לתרבות. תרבות האונס. זה מה שקורה כשבמשך שנים מתעלמים ממופעים של הטרדות מיניות ואלימות כלפי נשים עד שמקרי קיצון הפכו לשגרה. החברה, מערכת האכיפה, התקשורת, מערכת החינוך וההורים - לכולם חלק בקידום התרבות הזאת. דעת קהל נוצרת בידי כל הרשומים מעלה. חלק מהתקשורת לא פעם מאשימה את הקורבן ונעמדת לצד החזק, בייחוד אם הוא קצין בכיר בצבא או במשטרה או איש ציבור. המשטרה חקרה לא פעם בעבר את הקורבן בצורה מאשימה וסגרה תיקים. בתי המשפט לעתים מאפשרים אונס שני של הקורבן בידי עורכי הדין של המפגע תחת עינם של השופטים. לא פעם גוזרים עונשים קלים על מטרידים מינית. נדמה ששכחנו שעונש נועד להרתיע. עונשים קלים מוסיפים לזלזול שהציבור חש כלפי מערכות האכיפה והשלטון.

לפי הפרסומים, הנערים בכפר סבא נקראו לשיחה והושעו לכמה ימים. הקלות הבלתי נסבלת של הסלחנות והטיפול בכפפות משי הם מכעיסים. בכל זאת, מדובר בנערים שבמודעות ובכוונה תכננו את המעשה והכינו את השלטים.  לתפיסתי, הבחורים האלו צריכים להרוויח את הסליחה שלנו. הסליחה צריכה לעבור אצלם בגוף. תעודת הבגרות שלהם צריכה להיות מותנית בהתנדבות במשך כל השנה במתקן כליאה.

אני קוראת לשר החינוך להכריז על שבועיים של לימודים שיעסקו בנושא של חיי נשים ובהם ישוחחו על האפליה נגד נשים, על ההדרה, על ההחפצה, על הבריונות ועל האלימות נגדן. יש לשקול גם לקחת את כל בני הנוער מגיל 14 ומעלה לביקור במתקני כליאה לעבריינים צעירים, כדי שיראו לאן החיים עלולים להידרדר כשסוטים מדרך הישר.    

על כולנו לקחת חלק בשינוי התודעה בנוגע ליחס לנשים ולהראות שחיי הנשים חשובים לנו. שחיי הבנות שלכם חשובים לכם. הגיע הזמן שהפוגעים בנשים יידעו שלא נשתוק מול פגיעה כזאת.