ביום שלג, כשהוא יחף ולבשרו בגדי איכר מצמר גס, התייצב הקיסר היינריך ה־4 בשערי טירת קנוסה. שלושה ימים הניח לו האפיפיור גרגוריוס ה־7 לקפוא, עד שהסכים לקבל אותו. זה קרה בראשית המאה ה־11, בימי מלחמת האינווסטיטורה, כשהשניים התכתשו על הסמכות למנות אנשי דת למשרות בכנסייה. לאחר שראש הקיסרות הרומית הקדושה סירב לוותר, נידה אותו האפיפיור ושחרר את הווסאלים (צמיתים שהעניקו שירותים) מחובת נאמנותם לאדון. אם לא יימצא פתרון לסכסוך, איימו אלה, ייאלצו לבחור קיסר אחר. היינריך נאלץ להיטלטל אל טירת הצוק בקנוסה אשר בצפון טוסקנה, ולבקש את מחילת הכס הקדוש. ברבות השנים ההליכה לקנוסה הייתה לביטוי שמשמעו זחילה משפילה, כניעה מתרפסת. 

תמונת הקיסר היינריך שבא לפייס את האפיפיור מזכירה את תמונת קיסר הקורונה שבא לפייס את פני הרב. למרות שלא ברור אם אכן גמזו מופיע בה או שאולי צולמה בעבר כשבא לבקש את ברכת הרב לפני ניתוח, היא עדיין רלוונטית לדיון. במחשבה ראשונה, אתה אומר שלא ייתכן. הרי גמזו מונחה מטרה, עשוי מחומר קשיח, לא הוא ילך ויתייצב בשערי בית הרב יחף, בטח לא הוא שיכרע או ינשק יד. אבל אז גוברת עליך מבוכת הזמן הזה, ואתה אומר: "רגע, בתרמילו מונחת איזו קנוסה קטנה". לאחר שהאשים את הרב קנייבסקי כי הוא מסכן את החרדים בהוראתו לחדול מבדיקות בישיבות, התנצל על “אי־ההבנה... אני מכבד ומוקיר (את הרב קנייבסקי)... חוזר בי מדבריי”. ואולי בא להתנצל גם בעל־פה?

זאת כנראה פייק תמונה שמציירת פייק מציאות. לכן היא אמינה כל כך. הסגר לא סגר, העוצר לא עוצר. גם כשהוא מוגבל ללילה בלבד הוא בדיחה. התמונה הזאת חוצה את המפגש שהיה או לא היה בין גמזו לרב. היא משדרת משהו עלינו. על חיינו תחת ממשלה שכל השנים רפרפו שפתיה על כף היד החרדית, אך בחצי השנה שחלפה אינה מסוגלת לנתק אותן ממנה. הקרב על אומן הוא דוגמה למלחמת התשה מתמשכת. “מתווה” – ההגדרה החדשה לכניעה – רודף “מתווה”. 

כשהתפרסמה התמונה ברשת רק בודדים שיערו שמדובר בזיוף או בשימוש שפקע זמנו. הרוב המכריע האמין. אחד שאל: “למה אינם עוטים מסיכות לפחות”, אחרים השתמשו בהגדרות כמו “גועל נפש” ו”חשיכת ימי הביניים” ושאלו: “הגם אתה ברוטוס?”. ייתכן שבעובדה הזאת טמונה ליבת העצב: בימים המשוסעים והלחיצים האלה אין “לא סביר” ולא קיים “מבחן ההיגיון”. מאמינים להכל, והבדיה היא לא פעם האמת. 
האפיפיור סלח לבסוף לקיסר, אך שלל ממנו את הזכות למנות בכירים בכנסייה. בקרב אצלנו אין עדיין מנצחים, והמפסידים הם, כמו תמיד, הווסאלים, כלומר אנחנו.