טקס חתימת הסכמי השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין היום בוושינגטון הוא לא רק פרק חשוב נוסף בהרחבת קשריה של ישראל עם העולם הערבי ובקידום השלום, אלא גם קבורת החמור של קונספציית השלום הכוזבת של "שלום עכשיו" והשמאל הישראלי.

מטרתה המוצהרת של "שלום עכשיו" ב־1978 הייתה "שכנוע דעת הקהל בישראל וממשלות ישראל בצורך ובאפשרות להשגת שלום צודק ופיוס היסטורי עם העם הפלשתיני ועם מדינות ערב השכנות, וזאת בתמורה לפשרה טריטוריאלית ועל יסוד העיקרון של שטחים תמורת שלום". אך כבר בהצהרה הזאת עצמה טמונות הסיבות לכישלונה, שכן לא סוגיית השטחים שנתפסו בידי ישראל ב־1967 מנעה פיוס ושלום צודק, אלא עצם קיומה של מדינת ישראל, שבעיני התנועה הלאומית הפלשתינית הוא בלתי לגיטימי.

זו הסיבה שהמוסדות הפלשתיניים מעולם לא ביטלו באמת את הסעיפים באמנה הפלשתינית שקוראים להשמדת ישראל, למרות התחייבויותיהם בהסכמי אוסלו וועידת וואי. מבחינתם, אפשר להכיר בקיומה הטכני של ישראל, אך לא בזכותה להתקיים; לנהל איתה מדי פעם משא ומתן, אך לעולם לא להגיע להסכמים. כפי שקובעים דניס רוס, שבמשך שנים היה ממונה מטעם ארצות הברית על תהליך השלום, ודוד מקובסקי במאמרם המשותף, הפלשתינים מעולם לא טרחו להסכים או אף להשיב להצעות להסדר שהועלו על ידי ישראל או ארצות הברית.

כפי שהסבירה פרופ' רות גביזון ז"ל, שלילת זכותו המוסרית והמעשית של העם היהודי למדינה, לא השטחים ולא המתנחלים, היא הסיבה להיעדר פתרון לסכסוך הישראלי־פלשתיני. לפיכך, נוסחת "שטחים תמורת שלום" היא חזיון שווא כי על פי הקונספציה הפלשתינית, לא רק החלק שמצדו המזרחי של הקו הירוק הוא שלהם, אלא גם זה שממערבו, כלומר מדינת ישראל.

הסכמי אוסלו ב־1993, הטקס על מדשאות הבית הלבן והצילום המשותף של הנשיא קלינטון, ראש הממשלה רבין וראש אש"ף, ערפאת, היו ציון דרך מבחינת אסכולת "שלום עכשיו": "הנה מדינת ישראל קיבלה באופן רשמי את הקונספציה שלנו, ובתמיכת ארצות הברית וחלק גדול מהקהילה הבינלאומית".

אבן היסוד הנוספת הייתה ששלום עם הפלשתינים הוא המפתח לכינון שלום גם עם העולם הערבי, תפיסה שקיבלה לכאורה חיזוק בתוכנית השלום הערבית מ־2002, שדיברה אומנם על נרמול יחסים עם ישראל, אך התנתה את זה בוויתורים ישראליים מרחיקי לכת בכל התחומים, לרבות השטחים והגבולות, ירושלים ואף הפליטים הערבים - התניות שחסידי הפשרה הטריטוריאלית בישראל ובמשרדי חוץ שונים בעולם ניסו להמעיט בחשיבותן.

גם בעניינים מדיניים קיימת לעתים גישה של "אל תבלבלונו בעובדות", כך שכל ההתרחשויות המרעישות והטקטוניות שפקדו בשנים האחרונות את המזרח התיכון, בהן האביב הערבי החורפי, הטרור של אל־קאעידה ודאע"ש, המלחמות בעיראק ובסוריה, הכאוס הכללי בעולם הערבי והמוסלמי, כל שכן החתירה לגרעין של איראן והשאיפות ההגמוניות שלה, לא הזיזו את מהופנטי "שטחים תמורת שלום" מעמדותיהם, אולי כדי להבטיח את המשך קיומם בזירה הפוליטית.

האסטרטגיה המדינית־ביטחונית של ראש הממשלה בנימין נתניהו, לעומת זאת, עשתה פריש־מיש בקלפים המדיניים של ישראל, במגמה לתאם בין האינטרסים העיקריים של ישראל לאינטרסים העיקריים של החלק הפרגמטי של העולם הערבי, הן בנושא האיום מאיראן והן לגבי המקום של שני הצדדים במפת הכלכלה והטכנולוגיה העולמית. המדינות הערביות האלה, כמו מצרים בזמנו, אינן מפנות אומנם גב למאוויי הפלשתינים, אך מעמידות את האינטרסים שלהן בראש, וזאת בגיבוי ארצות הברית ובתמיכה, לפחות בשתיקה, של חלקים חשובים אחרים בעולם. לאסטרטגיה המדינית־ביטחונית הזאת יש גם מרכיבים נוספים, כמו היחסים עם גורמים אחרים שפעילים באזור - רוסיה לדוגמה - והיא עשויה לחולל שינויים מסוימים גם בתורת הביטחון של ישראל.

זה אולי איננו "שלום אמת" ברוח בן גוריון ובוודאי לא חזון אחרית הימים האזורי של ז'בוטינסקי, אך ליותר מכך ממילא לא יהיה מציאותי לצפות, ואולי גם לא לקוות. זהו, אפוא, המזרח התיכון החדש האמיתי, כתוצאה של מדינאות נבונה, שפסגת השלום בוושינגטון היום מטביעה בו את חותמה הרשמי.