בעוד כל העולם טרוד מהקורונה, כאן בישראל לקינו בתופעת לוואי חמורה: סינדרום ההפגנות. המפגינים מתעקשים שלא להישמע לסגר שנועד לשמור על בריאות הציבור ומעדיפים להיאבק בנגיף עם מיצגים מטורללים. גם כעת, עם הגבלת ההפגנות, לא תמיד נשמרים כללי הבריאות.
המפגינים למעשה מסרבים להיכנס למרחב המוגן. תארו לכם שבעת הפגנה נגד נתניהו תישמע אזעקת צבע אדום. האם גם אז יאמרו המפגינים כי אינם מוכנים להתפנות למרחב המוגן? האם גם אז יטענו כי איסור התקהלויות בעת ירי טילים פוגע בזכות ההפגנה שלהם? האם יתעקשו שלא לתפוס מחסה, מחשש לקץ הדמוקרטיה? קשה להבין גם את התעקשות האופוזיציה וכמה מחברי כחול לבן שלא לעצור את ההפגנות, הן כדי למנוע הדבקות, והן למראית עין בשם עקרון השוויון.
האובססיה של המפגינים היא גם אובססיית נתניהו. מצד אחד הוא טוען כי ההפגנות אינן מפריעות לו ואף מביאות לו תועלת אלקטורלית, אך מן העבר השני הוא שיגר את שליחיו בבהילות תחת כל עץ רענן כדי לנסות ולעצור את ההפגנות בכל דרך, אפילו בתקנות לשעת חירום. סגירת העסקים הקטנים כדי להמשיך למנוע את ההפגנות היא הוכחה ניצחת לאובססיה הזו.
טרלול ההפגנות אינו פוסח גם על התקשורת. ממתי עיתונות עושה פרומו להפגנות? ממתי היא מודיעה בראש חוצות על כל הפגנה והפגנה ומשמשת למעשה קול קורא למפגינים: בואו בהמוניכם, אל תחמיצו יש לנו בלפור ויש קיסריה וגם יש צמתים וגשרים ושיירות, רק תבחרו. וכאילו אין שום ידיעה חשובה יותר, נפתחות מהדורות החדשות בשידורים חיים מההפגנות, והכתבים כבר נראים כבשר מבשרם של המפגינים ומדקלמים בהתלהבות את ההתפתחויות הדרמטיות, משל היה מדובר באיזה קרב דרמטי או בהתרחשות יוצאת דופן. ואחרי כל אלה באולפנים יוסיפו חטא על פשע ויתמהו איך קורה ששעות ארוכות מישיבות הממשלה מוקדשות דווקא להפגנות. האירוניה מתה.
העיסוק האובססיבי בהפגנות והעדפת הפוזיציה על האמת רק ממחישים כי תחת מעטה הקורונה המרחפת מעלינו, אנחנו חיים במרחב לא מוגן: איש הישר בעיניו יעשה ואין מלך בישראל. כישלונה המהדהד של “ממשלת הקורונה” הוא תוצאה של היעדר ניהול לאומי ושל החלטות פוליטיות מבישות. מצד אחד, פוליטיקאים פופוליסטים שהתלהבו ממחיאות הכפיים, ובניסיון לקושש עוד כמה קולות בדעת הקהל קראו לפתוח את המשק כמה שיותר מהר; ומן העבר השני התנהלות בלתי אחראית של הממשלה והעומד בראשה.
למעלה מחצי שנה עברה, ואומת הסטארט־אפ לא הצליחה להחליף את פנקסי האחיות המהוהים במערך אפידמיולוגי ראוי לקטיעת שרשראות ההדבקה. ההתנהלות המחפירה הזו הגיעה לשיאה עם מינויו המאולץ של הפרויקטור. חודש שלם עיכב נתניהו את תוכנית הרמזור של פרופ’ רוני גמזו רק משום שחשש מאובדן תמיכת המפלגות החרדיות, ובשל לחצים פוליטיים מכיוונם של ראשי ערים ועוד בעלי אינטרסים. זגזוג רדף זגזוג, נקבע סגר על הערים האדומות שטורפד, נקבע עוצר לילי שהתאדה, ובינתיים התחלואה הרקיעה שחקים ומצאנו עצמנו נאלצים להסתגר. ככה לא בונים מרחב מוגן מפני הקורונה.