אם תרצו להבין מה בין החרדים של הגל הראשון לאלה של הגל השני, התשובה היא "חוסר אמון". הציבור החרדי מטבעו לא מעוניין לקבל הנחיות ממדינת ישראל איך לנהל את שגרת החיים הרוחניים שלו. בגל הראשון, ערב חג הפסח, כאשר מנהיגי הציבור הבינו כי מדובר ב"מגיפה" שלא מבדילה בין חילוני לחרדי, הם הורו על סגירת בתי הכנסת והקהל ערך מנייני תפילה במרפסות הבתים. ככל שהתקרבנו יותר לסגר השני הציבור החרדי איבד אמון בממשלה. זה התחיל מהחלטה שגויה להטיל סגר על אזורים חרדיים, אף שהם לא הצליחו להביא נתונים שיסבירו את פשר ההחלטה. חוסר האמון התעצם כשהתמונות מבלפור חיזקו את התחושה שיש אכיפה בררנית נגד חרדים. 

עימותים בין חרדים לשוטרים ועצורים בבני ברק. צילום: ישראל סנדורסקי

ולמרות זאת, בציבור הליטאי והספרדי וגם אצל חלק ניכר מהקהילות החסידיות נזהרים ומקפידים על רוב ההנחיות. נכון, לא תמיד כולם שומרים על מרחק. לא תמיד כולם במסיכות, אך במבט כללי - רוב הציבור נשמר אולי אף יותר מהציבור הכללי. אבל כמו בכל חברה תמיד יש את השוליים, אם זה קהילות קיצוניות כמו הפלג הירושלמי והעדה החרדית, או אפילו אדמו"רים מהמיינסטרים שקיבלו החלטות על הנחיות חדשות מטעם עצמם. זאת, לאור העובדה כי אין כל שיח ותיאום בין הממשלה או נציגיה למנהיגי הציבור החרדי, בניסיון לראות איך ניתן בכל זאת להמשיך בשגרת החיים הדתית תוך שמירה על ההנחיות.

אל תוך חוסר האמון הצטרפה השבוע גם אלימות משטרתית חסרת מעצורים, גם בהפגנות בתל אביב וגם באירועי הפרות הסדר בבני ברק ובירושלים. הכניסה של שוטרים וחיילי מג"ב לשכונות החרדיות לא רק שלא תורמת למאבק בקורונה, אלא מגבירה את תחושת הנרדפות של חלק מהציבור וגורמת לו כאות נקמה להמשיך להפר הנחיות, ולהפוך את זה למאבק על "המשך קיום הדת". אז מה הפתרון? הידברות. אם הממשלה תשכיל להעביר את הסמכות לרשויות המקומיות ותכניס למערכת "פרויקטורים" שמבינים את הניואנסים החרדיים, היא תצליח בהסברה נכונה לסגור את בתי הכנסת ולצמצם את הפרת ההנחיות במגזר החרדי.

הכותב הוא הכתב הפרלמנטרי של רדיו קול ברמה