הירידה בסקרים מטרידה את בנימין נתניהו. לא בגלל חברי הכנסת המאכלסים את ספסלי העשירייה הרביעית של הליכוד. הם לא מעניינים אותו. ההתחזקות של “ימינה” בראשות נפתלי בנט ושיעור האזרחים שאינם מרוצים מתפקודו במשבר הקורונה גרמו לו להכריז שהסגר השני היה הצלחה, לרכך את תנאי היציאה חרף עמדת המומחים ולתקוף את בנט שפוגע בו בנקודת התורפה - הטיפול הכושל במגפה.
ההתנפלות על בנט שתמך ביאיר לפיד כראש ממשלה בהצבעת אי־אמון, יחד עם הרשימה המשותפת, נגועה בגזענות כלפי הנציגים של החברה הערבית ובמניפולציה פוליטית שקופה. גם נתניהו משתף פעולה עם הערבים (נו, אז מה?). יתרה מכך, הוא יודע ש”ימינה” הייתה שמחה להצטרף לממשלה בראשותו, אלמלא הדם הרע הזורם בין בלפור לבין הצמד בנט־שקד.
על פי הסקרים, בנט נתפס בעיני רבים כמועמד ראוי לראשות הממשלה. הוא אינו נגוע בשחיתות, צבר ניסיון פוליטי, כיהן בממשלה ובקבינט, ולתקופה קצרה אפילו היה שר הביטחון. הוא היה יכול להיות בן טיפוחיו של נתניהו. הדמיון ביניהם רב על המפריד. שניהם אנשי הימין הבורגני, בעלי תפיסת עולם כלכלית קפיטליסטית המעריצה את עולם ההייטק, שניהם עברו מסלול צבאי קצר בסיירת המיתולוגית של צה”ל, והאנגלית שבפיהם טובה. אלמלא “קורס הטרור” שבנט העיד שעבר אצל שרה נתניהו, ודוקטורט במתקפות פוליטיות שהשלים מאז אצל בנימין נתניהו (כולל השמצות אישיות עליו, על רעייתו גילת ואפילו על אביו), הם היו יכולים להיות צמד מנצח. למרות כל המשקעים, בנט מעריץ את נתניהו. גם היום הוא מגונן עליו ושומר על כבודו. השבר ביניהם כנראה אינו עמוק עד כדי כך.
הפופולריות של בנט בסקרים מגיעה כמעט מכל קצות הקשת הפוליטית, משולי השמאל הישראלי הרך, דרך המרכז והימין הליברלי ועד הימין האידיאולוגי. כל מי שמאס בנתניהו והתאכזב מהיעדר מנהיגותו של גנץ מחפש תחליף.
אבל אין לטעות בו. בנט הוא כמו הזמר במסכה. לקראת הבחירות לכנסת ה־20 הוא כיכב בסרטונים שבהם הוא מחופש להיפסטר תל־אביבי שלא מפסיק להתנצל בפני כולם, בעיקר כשלא צריך. הפרודיה על השמאל הייתה ברורה. סיסמת הבחירות של "הבית היהודי" בראשותו הייתה: מפסיקים להתנצל. בנט איש ימין מובהק. גר ברעננה, אבל שימש מנכ”ל מועצת יש”ע. חובש כיפה סמלית, אבל בעת הצורך נועץ ברבנים. הוא סירב לשותפות עם איתמר בן־גביר, אבל ברשימת חברי הכנסת שלו יש נציגים של הימין המשיחי. המלחמה בקורונה משמשת עבורו סיפור כיסוי.
“ימינה” היא מפלגה של שני אנשים. בנט ושקד. אין לה למעשה מועמדים או פעילים מרכזיים שאפשר להציב בצמרת הרשימה שתקום. הניסיון של השנים האחרונות מלמד שהציבור הישראלי לא מחשיב במיוחד בחירות דמוקרטיות פנימיות הקובעות את רשימת הנציגים בכנסת. ולכן סביר שגם “ימינה” תרכיב רשימה אד־הוק ובחוסר שקיפות. התמיכה הסוחפת בבנט מלמדת על אווירה ומצביעה על מגמה. אסור לזלזל בסנטימנט, אבל צריך לזכור שמדובר בחתול בשק.
אל תבנו על בנט. הוא תלמידו המשודרג של הנאשם מבלפור. לכן הוא מתמקד רק בקורונה ומתחמק בצורה מחושבת מכל הנושאים האחרים השנויים במחלוקת: שלטון החוק, דת ומדינה, פתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. כדי להיות ראוי לאמון הציבור עליו להסיר את המסכה ולדבר גלויות. תומכיו יהיו מסוגלים להכיל מסרים מורכבים וגם מתנגדיו ידעו להעריך כנות ויושרה. החברה הישראלית הנתונה במשבר עמוק אינה זקוקה לפינת ליטוף, אלא למנהיגות נקיית כפיים ונקיית דעת. עליו לומר בלי “להתנפתל” אם מי שמצביע בנט יקבל נתניהו או שהוא מסוגל להתעלות אל מנהיגות מסוג אחר.