בתחילת השבוע יצא אמבולנס מד"א מיריחו כדי להעביר ליחידה לטיפול נמרץ בבית החולים של הדסה בעין כרם את ד"ר סאיב עריקאת. בבית החולים נקבע כי מצבו קריטי ובני משפחתו הוזמנו להיפרד ממנו.

רבים בישראל, בעיקר מהצד השמאלי של המפה הפוליטית ואלו השייכים ל"מחנה השלום", רואים בעריקאת דיפלומט פלסטיני חשוב החותר לשלום עם ישראל. הוא אכן היה שותף לסבבי שיחות רבים, החל מוועידת מדריד ב־1991, שם היה למעשה נציגו האישי של ערפאת. הוא נחשב כמי שמתנגד לטרור. אלא שהשמאל הישראלי תמיד העדיף לראות מה שהתאים להשקפת העולם שלו, ולא את המציאות. ובמציאות - סאיב עריקאת הוא מחבל ומסייע לטרור.

הוא חבר הוועד המרכזי של פת"ח. בשנת 1986 הכריזה ישראל על פת"ח "ארגון טרור". הגדרה זו לא השתנתה גם בעקבות הסכמי אוסלו, ולפיכך על פי החוק בישראל - עריקאת, החבר בארגון טרור - הוא מחבל.

אבל גם אם לא נשא נשק ורצח יהודים במו ידיו - עשה עריקאת כל מה שאיש "זרוע מדינית" של ארגון טרור יכול לעשות כדי לחזק את ידי הלוחמים בנו: הוא התרוצץ בין אולפני התקשורת הבינלאומית כדי להפיץ את עלילת הדם נגד ישראל וצה"ל על "הטבח" במחנה הפליטים בג'נין במבצע חומת מגן. הוא טען כי ישראל רצחה יותר מ־500 אזרחים בג'נין (בפועל נהרגו כ־55 מחבלים חמושים). הוא קורא מעל כל במה פנויה להטלת חרם וסנקציות על ישראל (ובכלל זה חרם על מוסדות אקדמיים, כמו המרכז הרפואי הדסה בעין כרם). הוא ניצב בראש ההתנגדות להכיר בישראל כמדינת העם היהודי (משום שהוא רואה ביהדות דת ולא לאום ולכן אין "עם יהודי" שיש לו זכות להגדרה עצמית במולדתו). הוא תובע החזרת שבעה מיליוני פליטים ערבים (בפועל - נכדיהם וניניהם) שברחו מן הארץ בתש"ח, ובראיונות ל"גרדיאן" ול"הארץ" אמר בגילוי לב שהוא מבין כי תביעה כזו משמעה חיסולה של ישראל כמדינה יהודית: "ישראל תיעלם ולא תהיה עוד מולדת ליהודים".

עריקאת תומך בתשלום משכורות לכל המחבלים הרוצחים הנמצאים בכלא בישראל. עם רבים מהם יש לו מערכת קשרים הדוקה. השבוע ציינו 19 שנה להירצחו של רחבעם זאבי "גנדי" בידי מחבלי החזית העממית. מנהיג הארגון ומתכנן הרצח, אחמד סאדאת, נידון למאסר עולם, וזכה מעריקאת למכתב ברכה חם במיוחד. "אהובנו", פתח עריקאת, "אחי היקר, אני כותב אליך כדי להביע את הרגשות האמיצים ביותר של הסולידריות והאחווה". כך כתב "איש השלום", המחבל ותומך הטרור סאיב עריקאת.

ואגב: אינני יודע איזה סמל נשא האמבולנס שהעביר אותו מיריחו לעין כרם, משום שעריקאת הוביל את ההתנגדות המדינית לסימון אמבולנסים של מד"א בסמל "מגן דוד". הצלב האדום הבינלאומי הסכים לקבל את מד"א לשורותיו רק אם יתחייב שהאמבולנסים שלו בשטחי יו"ש יסומנו במעוין אדום, ולא במגן דוד, כי ראו בו על פי הגדרתו של עריקאת "סמל ציוני".

קבוצה של משפחות שכולות, שיקיריהן נרצחו בידי המחבלים של פת"ח, התייצבה בחצר בית החולים למחות על אשפוזו של המחבל. מולם נשמעו קולות רבים, בכנסת ובתקשורת שהשתבחו ב"הומניות" שגילתה ישראל בכך שהיא מטפלת באויביה. "אנחנו גאים במוסר היהודי", אמרו המשבחים, "מוסר המחייב אותנו כבני אדם לטפל גם באויבינו".

# # #

אני רופא. נשאתי את שבועת הרופא העברי והתחייבתי לטפל בכל אדם. "ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה אם גר, אם נכרי ואם אזרח, אם נקלה ואם נכבד", אומרת השבועה. וכן שיננתי את התפילה המיוחסת לרמב"ם: "תזכני להביט על כל סובל הבא לשאול בעצתי כעל אדם, בלי הבדל בין עשיר ועני, ידיד ושונא, איש טוב ורע". הייתי בחדרי מיון כשהגיעו גלי נפגעים מפיגועי התאבדות בימי האינתיפאדה השנייה בירושלים. לעתים היו בהם גם המחבלים. אני יכול להעיד על עצמי שטיפלתי בהם כרופא כמיטב יכולתי.

סאיב עריקאת (צילום: עיסאם רימאווי, פלאש 90)סאיב עריקאת (צילום: עיסאם רימאווי, פלאש 90)


אבל מעולם לא היה עולה על דעתי להביא ליחידת הכוויות שלי מחבל פצוע מבית חולים בשכם או בעזה. אם יש מי שמטפל בו - די בכך. וזה כנראה ההבדל בין אתיקה רפואית - לטירוף מערכות. מדינה אינה רופא. שום דבר, לא שבועת הרופא, לא הרמב"ם ולא היפוקרטס, לא השכל הישר ולא המוסר - אינם מחייבים אותה להוציא מבית חולים מחבל חולה או פצוע ולהביאו אליי כדי שיקבל "טיפול טוב יותר". וזה בדיוק מה שנעשה עם סאיב עריקאת, שהוצא מבית החולים ביריחו והובא להדסה לקבל טיפול VIP. ואצלנו משתבחים כלפי חוץ וכלפי פנים: ראו כמה מוסריים אנו. זה המוסר היהודי. אנחנו טובים מאויבינו.

יש אצלנו הסבורים כי מחווה כזו תגרום לאומות העולם לאהוב אותנו. לסלוח לנו על עצם קיומה של מדינה יהודית. מצפים שימחלו לנו על מה שהם מכנים "הכיבוש" או לפחות שזה יהפוך בעיניהם ל"כיבוש נאור". הבל הבלים. שום דבר מעין זה לא ימנע מבית הדין בהאג להתכנס (על פי דרישתו של עריקאת) ולדון ב"פשעי המלחמה" של ישראל ומנהיגיה. ואם יימנעו מכך, זה לא יהיה הודות לטיפול שלנו בעריקאת אלא בגלל חששם מזעמה של ארה"ב.

יש החושבים שמחווה הומניטרית כזו תשנה לפחות את יחסו של עריקאת או של בני משפחתו ל"אויב הציוני". תקווה זו משולה בדיוק לציפייה שיחיא סנוואר לא ישגר רקטות או ישאף להשמדת ישראל רק משום שחייו ניצלו בבית חולים אצלנו כשלקה בגידול סרטני בראשו. בתו של איסמעיל הנייה הובאה מעזה לטיפול באיכילוב, גם נכדתו טופלה אצלנו. וכן בתו של אבו מרזוק מבכירי חמאס. האם מי מהם הפך פחות רצחני? הצחקתם אותם. ולפיכך: "תועלת" לא תצמח מהמחווה ההומניטרית לסאיב עריקאת.

אבל מה עם המוסר היהודי? הרי טוענים אצלנו בשם "המוסר היהודי" המחייב אותנו לטפל גם באויבינו. על מה הם נשענים? חיפשתי ולא מצאתי עקבות לצו מוסרי כזה ביהדות. אין אצלנו שום מצווה לאהוב או לסייע לאויבים שלנו, או להציל את חייהם של שונאינו. מוסר היהדות המוכר לי הוא מוסרם של כובשי כנען, והתנ"ך (והרי זה מקור "המוסר היהודי" שמרבים להישען עליו בלי להכירו כלל) ציווה אותנו שוב ושוב להשמיד את עממי כנען. תאמרו - מה לכנענים וליבוסים ולאמורים - ולערביי ארץ ישראל? הם לא נמנו עמם, וכנראה גם אינם העמלקים שאותם הצטווינו להשמיד, ואת זכרם למחות מתחת לשמיים. ובכן: אם שואלים את הערבים - הרי הם טוענים בלהט שהיו כאן לפנינו, משום שהם צאצאי הכנענים...

על כל פנים, אין שום מצווה לרחם על אויבים בשם "המוסר היהודי". להפך. שמואל הנביא קרע את המלוכה מידי המלך שאול כיוון שריחם על אגג מלך עמלק, ובמו ידיו שיסף את המלך השבוי. שמא לא ידע הנביא שמואל מהו "מוסר יהודי"? או דבורה הנביאה שהעטירה שבחים על יעל שהרגה את סיסרא בשנתו - גם היא חטאה ל"מוסר היהדות"?

ואם לקצר - מי שרוצה לרחם על מחבל - מטעמים של "הומניזם" או נימוקים פוליטיים, תועלתניים או תדמיתיים - בבקשה. אפשר להתווכח. רק אל תבואו בשם "מוסר היהדות" ותעוותו את משמעותו, ואת הצווים שהוא נושא.