גורלה של כחול לבן ידוע. בבחירות הקרובות היא צפויה להצטמק, ואפילו אם תשרוד עוד קדנציה, היא תיעלם. כדי למזער נזקים עליה לעמוד על האינטרס הציבורי ולדרוש מנתניהו לאשר מיד תקציב ל־2021
כחול לבן בראשות בני גנץ לא ידעה מאז כינונה רגע אחד של נחת. מה לא נכתב על כך שגנץ הביא זאת על עצמו, שלא הקשיב לאזהרותיהם של בעלי ניסיון, שחטא בנאיביות פוליטית במקום שבו רבים וטובים לפניו איבדו את תמימותם ומיד אחר כך שקעו במצולות השכחה של הציבור הישראלי.
המשבר הכלכלי העמוק שאליו נקלעו אזרחים רבים בעקבות הקורונה, מעלה את גובה שכר הלימוד שהחברה הישראלית תשלם עוד שנים רבות בעבור חוסר הניסיון הפוליטי של גנץ, שבחסותו ראש הממשלה מרשה לעצמו להחזיק את תקציב המדינה כבן ערובה בידיו.
מלכודת הפתאים שטמן נתניהו לכחול לבן בהסכמים הקואליציוניים סביב סוגיית התקציב הייתה מלאכת מחשבת. ממשלת הקורונה שקמה במאי לא הניחה עד היום תקציב שיש בו לכל הפחות ניסיון להתמודד עם האבטלה ועם הקריסה הכלכלית של אלפי משפחות. זו הייתה אמורה להיות משימה ראשונה במעלה. היה על הממשלה להעביר תקציב שישמש מסגרת לפעילות וצמיחה של המשק בימים של חוסר ודאות.
תחת זאת נערכו דיונים ערים על החזרי מס לנתניהו. השבוע התברר כי גם מנגנון עדכון השכר של השרים ושל חברי הכנסת מוסיף לעבוד כרגיל, והם יזכו לתוספת שכר של כ־6,000 שקלים החל מינואר הקרוב. מה נאמר? טוב להיות קרובים לצלחת.
נתניהו נושא באחריות לכאוס הפוליטי ולחורבן הכלכלי שהוא ממיט על מיליוני אזרחים. שרי הליכוד הכנועים, ובראשם שר האוצר ישראל כ"ץ, יודעים שהוא משתמש בסוגיית התקציב לצרכיו הפוליטיים ומאפשרים לו לנהל קרב הישרדות פרטי על חשבון הציבור. במובן הזה התקציב הוא קצה הקרחון.
הנזק ההיקפי של הדפוסים הפוליטיים שנתניהו הטמיע חורג מעבר לשערוריית התקציב. הוא חובק את חברי הליכוד ואת חברי הקואליציה הנוכחית ומשפיע על מעגלים רחבים הרבה יותר. נתניהו המאיס את הפוליטיקה על שותפיו ועקץ אותם בזה אחר זה כמו במשל העקרב והצפרדע. הוא הפך אותם לחשדנים, ציניים ולגוויות פוליטיות בעודם מכהנים.
בדרך זו הוא מרחיק מהזירה מועמדים פוטנציאליים מוכשרים ואכפתיים שבנסיבות אחרות היו יכולים לתרום מזמנם, מרצם וכישוריהם לחיים הציבוריים. אפּס, כשיהיו בחירות, נישאר עם אותה חבורה: אסנת מארק, שלמה קרעי, מיקי זוהר ואחרים.
כחול לבן היא קפסולה של הפתולוגיה הפוליטית. בני גנץ התלבט זמן רב עד שהחליט לקפוץ למים הפוליטיים. הוא משך אחריו מועמדים טובים והוביל מחנה שחרת על דגלו “ישראל לפני הכל”. אפשר להאמין לו שקיווה לטוב, שביקש להרגיע את המערכת הפוליטית ולהביא לפיוס, אבל בדרך הוא נפל לכל הבורות שהזהירו אותו מפניהם.
נתניהו פורר את מפלגתו והפך אותו ל”פוליטיקאי שימושי”. באופן לא מפתיע, השותפות בין שני צדדים שרק אחד מהם הביא איתו נדוניה של תום לב, לא סיפקה את הסחורה (יציבות שלטונית, מאבק עיקש בקורונה, תוכנית כלכלית ופיוס לאומי). אזרחי ישראל ישלמו עבור הכוונות הטובות של גנץ עוד הרבה שנים אחרי שכחול לבן תיעלם.
עכשיו הוא שוב בפרשת דרכים. הציטוטים שפרסמה השבוע דפנה ליאל מדיונים פנימיים של הסיעה, מלמדים על עומקו של משבר האמון האישי. גנץ מבין שנתניהו לא יכבד את הסכם הרוטציה: “לא אאמין לנתניהו גם יום לפני שזה יקרה”. הסיעה חצויה לשניים. מצד אחד המיליטנטים החושבים שיש לתבוע תקציב עכשיו בכל מחיר, ולעומתם הפשרנים שמוכנים להסכים לדחייה כדי להימנע מבחירות מוקדמות שיסתמו את הגולל על הקריירה הפוליטית קצרת המועד שלהם.
לאלה ולאלה צריך לומר: גנץ לא יהיה ראש ממשלה. גם גורלה של כחול לבן ידוע. בבחירות הקרובות היא צפויה להצטמק, ואפילו אם תשרוד עוד קדנציה, בתצורתה הנוכחית היא תיעלם ותהפוך לזיכרון פוליטי עמום. ולכן, כדי למזער נזקים, הפעם עליה לעמוד על האינטרס הציבורי ולדרוש מנתניהו לאשר מיד תקציב ל־2021.